בבת אחת ונ.ב.

רגיל


מסעות גוליבר

באו הימים. משימות ומעשים. עבודות ופיטורין. נשים וגברים וילדים. באה השעה, הבוקר בא מוקדם לדירות שני חדרים שכורות בבתים דו-קומתיים, בא עורב והתיישב כלל לא חמדן אל חלונות ואדנים, באו ציפורים, אולי דרורים, לנקר בפירורים, באו הכלבים וחירבנו על המדרכות ובגבעתיים (לראש העיר החדש שלום רב, אנא תזיז ת'עניינים, הארנונה בעננים) לא אוספים, באה העונה המרעישה של האביב, ברחובות הנערים הצעירים, בגנים שותים ישר מהבקבוקים, הנערות מתייפות ומתקצרות מכל הכיוונים, באו המכנסונים, באו העיתונים, באו מגזיני הנשים המרוטשים, ימים רכים כמו בטנים באו ואז ימים נורא קשים, פעם בכמה שנים באה מלחמה גדולה, ארזנו זיכרונות ושימורים, ביבי בא ועלו המחירים, קמו אוהלים בגינות ובשדרות, באה משטרה וסילקה את המפגינים, באו המקלות והאלות והנשקים, באו הנערים וזרקו אבנים, באו הזקנים שעיבדו את עצי הזיתים, בא הרועה ובאו הכבשים, באו התגיות ובאו המחירים, והנקמה, שהיא הנמוכה שבמעשים, ואז באה האוגדה וראתה את אבק השריפה, באו הכבאים ולא הצליחו לכבות את הבערה, באה האישה שאיבדה שני ילדים וילדתה נשרפה, אחרי חודשיים ימים שלא ראתה, לשבת אצל מיטתה, באו הבעיות, הסיבוכים, הניתוחים, באו המרדימים והניחו כף יד על הרעידות ומחט בוורידים, באו הפחדים ואחרי רגע, כשהתעוררנו, באה השמחה, באה והלכה כי באה המשפחה לשבת סביב שולחן הארוחה עם כל העצבים, באה הילדות כמו קרצייה, באה אימא הטובה עם שוקו חם ועוגייה, באו בית הספר היסודי, התיכון, הצבא, ימים עברו ומרוב שרבו הפכו לזמנים, באו המוזמנים לחתונה והביאו מזומנים, שאפילו עייפים ספרו אותם אחד אחד ובכתב יד מוקפד כתבו את השמות ואת המספרים, כדי שיידעו בדיוק כמה אמורים להחזיר (300 שקל לזוג!!! הם לא מתביישים???), באו האינטלקטואלים, הסופרים, המשוררים באו עם דמיהם השותתים, האנשים השקטים שכותבים שירים לפעוטות באו, בא הדוור לחלק חשבונות, מכתבים, באו האויבים ואז באו האוהבים ושכבו במיטות הסתורות עם ואז ממש בלי שום כלום בגדים, באו הנשיקות בכל האיברים, באו הגניחות ואז באו השכנים וצעקו כמו ספרניות, ששש, אתם מעירים את הילדים, באו התינוקות החמודים, כבר אמרתי שבאו הפחדים? באו האנשים שאומרים "נו, באמת", ואלו שאומרים "אמרתי לךְ", בא מוכרח הגשם לנקות את התריסים, באו השדכניות, באו הרכלנים, בו בזמן (לפעמים דברים קרו כך) באו התלמידים, השירים, הוופל האמריקאי, באו החברים, אמרנו, "טוב שבאתם", הכנו חצילים וחמוצים, באו המציצנים מהחלונות בקומות הראשונות, באו הבחורות הנבהלות בתחתונים, באו החרדים עם השם ישמור והסתירו עם הכובע את הפנים, בסוף באו הקברים ועיגולי הפרחים כמו גלגלים של הצלה מבטון קשה שלא מצילים, אבל רגע, מה יש להקדים, לפני כן באו השנים הטובות ואז באו התבוסות, חבלות לב, בשורות איוב ופצעים, שוב ושוב באו המרפסות, באו האנשים שהולכים עם פאוצ' ואמרתם להם, "אבל למה אתם הולכים עם פאוצ', זה כל כך שנות השמונים", באו הלהקות הגדולות ובתחילת החורף באו מארצות הצפון הפורשים מן השיירה, טפטופי זרזירים יחידים, אחר כך באו הקמטים וחצו כמו רכבת מהירה את הפנים, באו השעות הנוספות, הדירות השכורות בקומת פרטר, הצינורות המתפוצצים, באו בעלי הבתים ואמרו, "תביאו עוד אלף מאתיים שקל. בעצם, אתם יודעים מה? נעגל לכם, תביאו אלף מאתיים חמישים", באו הקללות והאריזות, המעברים, באו הטיולים הארוכים חזרה לערים בלילות הלבנים, באו הקנאים ואמרו לעצמם בלבב פנימה, גם אנחנו רוצים, באו עובדי הקבלן הזמניים, האחיות באו באו והחותלות באו ואז באו החולצות בצבעיים חלביים, לא מזמן באו למודה שוב חולצות הפסים, בא שוק הפשפשים שנסענו אליו בשלושה קווים ויחפות כדי לקנות חצאיות מהודו במחירים מופקעים, זה היה באלף תשע מאות ושמונים ותשע, אחר כך באו הגברים הצעירים, שקראו להם גלעד או ניר או עוז, אמרו כל מיני דברים משונים מאוד כמו למשל, "אם אנחנו לא עושים את זה בקרוב, יעלה לי כל השפיך לראש", ואמרנו להם, "מה, אתם מפגרים?" אבל שכבנו איתם בכל אופן, גם כי הם היו כל כך מושכים, באו בילט אין רגשות האשמה של יהודים, בא האלכוהול, המוסיקה במרתפים, חיבוקי האסלות במלונות ללילה נידחים, הבקרים הרועמים, הסמים לא ממש באו כי לא ידענו איך מעשנים אבל בא העשן ובאה האש ובאו, זה כבר כשהיינו הרבה יותר מבוגרים, בנו להן קן על חבלי הכביסה הזוגות יונקי הדבש, המו היונים, באה הריצה אחרי חלומות, כזבים, כספים, באו הקפיטליסטים ורצו להיות הכי טובים, באו הקומוניסטים ואמרו שהם הכי טובים, באו האנשים שטוענים שנחטפו על ידי חייזרים ואמרו שהם הכי נחטפים, באו הבודהיסטים ואמרו שהם (נפסיק כאן, זה הרי עשוי להימשך נצח נצחים ויש לי מג'דרה להכין, מטגנים בצל אחד ומבשלים בשני סירים נפרדים: סיר אורז לבן, להביא לרתיחה עם כוס ושלושת רבעים הכוס מים, כפית מלח ואז עשרים דקות וסיר עדשים, לבשל עד שרכים. מחברים), באו הבוז'ה מויה והאוי אלוהים (הם היו בני דודים), בין לבין באו האנינים ואמרו "אנחנו אנינים!", יופי לכם!, באו העננים והטילו טיפות גדולות כמו ביצים שנפלו על האדמה וככה בא יופי הכנפיים השקופות, הפרחים הצהובים, ובאו עצי הבאובב להשיר בעונתם את העלים ובאו הספרים להסביר ולנחם ולכוון ולהכין, באו הצבעים, קיפולי הנייר, תפוחי אדמה, בחירות מקומיות, המים הזורמים. בבת אחת באו החיים.

Marzupan Molly Yen

Marzupan Molly Yen

נ.ב. עכשיו אפשר למצוא את הספרים שלי גם בחנות המלהיבה ("כסף קטן" של יהודית הנדל הכבירה ב-30 שקלים!) של האחים גרין, סמוך לכיכר רבין. ואפשר גם להזמין ישירות ממני, יש לי במרפסת הקטנה ימבה עותקים. ואני שמחה לבשר שלאחרונה הודפסה מחדש "אנה מסתובבת לאט" שכבר זמן מה אזלה לה מהמדפים. אפשר להזמין אצל צחי פוקס החביבון מ"ידיעות ספרים" – tsachi-f@yedbooks.co.il. עד כאן העדכונים.

»

  1. בוז'ה מויה ענת, אוי אלהים כמה שאת נהדרת. מאד. כל המילים אצלך בבית.

  2. כובשת כתמיד, באה והולכת, אבל תמיד מטביעה את חותמה עמוק בלב, ובשובל המחשבה. תבורכי.
    ו"כשאנה מסתובבת לאט" תצא שוב, תשמיעי קול אני מחפשת אותה כבר זמן רב.

  3. באו האנשים שהולכים עם פאוצ' ואמרתם להם, "אבל למה אתם הולכים עם פאוצ', זה כל כך שנות השמונים", מתוקה.

  4. אני אשאל שאלה פרקטית רגע כי אני בחורה פרקטית היום: איך מזמינים ספרים ישירות ממך? יש איזה אתר או פלטפורמה?

    • כל אחד צריך בחורה מעשית כמוך. זה אלף. בית- לגבי הספרים, אין לי פלטפורמה, אני אוהבת נעליים שטוחות, כותבים לי מייל ואני שולחת ספר. 🙂

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s