הנסיעה

רגיל

 

  1. אתה קונה במכולת תפוז. שתי בננות. אחת למחר.
  2. בצל. גזר. שום. אפונים יבשים. תפוח אדמה. כן. תכין מרק.
  3. הולך ברחוב לאט. מחבק, כי אתה פוחד שתיקרע, שקית גדולה.
  4. הרמזור מתחלף. פתאום מכת ברק, אל תדאג, אתה תחיה, לא מתים מזה, הגעגוע.
  5. עורך לאט שולחן, מניח כף וכוס מים. אתה צריך כל כך מעט. מבט. המרק תכף מוכן.
  6. כר אחד בקעה. כר אחד הר.
  7. אתה קם לפני הבוקר, פריך משינה. זו לא יד, זה רק הגשם שהעיר אותך.
  8. מרים את האפרכסת. אצלך האור כבר עלה. במרחק שלה הלילה עוד חזק. היא ישנה. מניח לה.
  9. הטלפון, כאילו חש בך, לפתע מתקשר, אתה נבהל, עונה, מה?
  10. כשאדם חש בדידות, כדאי לו להביט בכוכבים.
  11. זה אמרסון כתב לך.
  12. ביום חמישי אתה נזכר, המרק. יש עוד המון. לזרוק או לאכול?
  13. יש ימים שאתה מרגיש איך הגוף הוא רימון שתכף מתפוצץ לכל הנשיקות.
  14. כותב מכתב שמתחיל במילה "ספטמבר".
  15. נזכר באנה קארינה, היית ילד אז, האנשים עוד הלכו לקולנוע, התיאטרון עוד היה טוב, קראו ספרים, פיצחו גרעינים במרפסת וזרקו את הקליפות על העוברים ושבים. במיוחד אם הם קירחים. עשו אהבה בצרפתית, חיכו חודשים לקו טלפון. אספו בולים באלבומים. גרו בפרברים. שיחקו שח. הלכו לראות טלוויזיה אצל הזילברמנים, השכנים העשירים. הלכו לאספות ועד-בית בפיג'מות וחלוקים. גזרו תמונות של כוכבי קולנוע, ז'אן פול בלמנדו מלהיטון. תפרו טלאים במרפקים. לכולן היה ארגז של כפתורים. עישנו באוטובוס. מרחו לק שקוף על רכבות נוסעות בגרבונים. תמיד לפני או אחרי מלחמה. העיניים שלה.
  16. סרט אחד ארוך מוקרן שוב ושוב בתוך ראשך. כשאתה לבד, עכשיו, יש הקרנה כל שעה. במקומות מסוימים הצלולואיד קרוע וכדי להשלים את הפרטים או להבין כל זה לאן, אתה קורא ספרים. עכשיו שוב מתרומם המסך הכבד ובחליפת שלושה חלקים ופפיון, כל כך אלגנטי, נכנס המנחה שלך, אדון זיכרון. הסרט מתחיל. הפנים שלה הנהדרות. היא יפה.
  17. נוגע בעצמך. כוכבים מתקרבים.
  18. עמדת על החוף והשחפים, הנערה. גם אז היית לבד אבל צעיר, כלומר, החלומות אירחו לך חברה. סיפרת בדיחה ופלא. היא צחקה. כבר סוף ספטמבר.
  19. אתה עובר שקט בתוך הימים כמו לחישה.
  20. שולח את המכתב. לכבוד ומאת. יש לכם אותו שם משפחה. שני אנשים זה משפחה? יכולת לשלוח לה מייל. מלקק את הבול. שלושה שקלים ועשרה.
  21. בחנות סמוכה אתה קונה חולצה. קונה צעיף. בשביל מה? הרי החורף כאן נמשך רק יממה. רזית. חגורה.
  22. אישה שאתה לא מכיר מחייכת אלייך בתור לקופה. אתה מתאהב.
  23. כשהיא מתקרבת, היא כבר לא דומה. מתרחק, שוכח אותה.
  24. אתה נשאר בעבודה. יש לך את העלילה שלך, כמו לכל האנשים, שבתוכה הם קמים בבוקר מוקדם מאוד, ארזו את הגוף במעיל, כריך בשקית, ויצאו, הדרך לשמה אופקית, כלומר יש לה כיוון ונמשכת, נסעו בקו שישים ושש, כשהגיעה העת לרדת, ביקשו יפה סליחה וקמו, כבר היו ממש קרובים לדלת היציאה, מחוץ לה אבק ועשן ואדם מלוא העיר, כשממש מאחוריהם מישהו דחף מי, נער צעיר, וצעקו עליו אלה, ואלה על אלה, החלה מהומה, הם עצמם רק קיללו בלב בעוצמה לא צפויה, כל הדרך למשרד, עברו את הבודקה, חייכו בהגזמה לשומר, בוקר טוב, ניקולאי, שישב עם ספרון מתפורר של שירה ברוסית, ברוסיה הוא היה משורר מפורסם, ממש עילוי של שירה, את זה הם שמעו שאומרים בגיחוך קל, בטון של הקטנה, דוֹבְּרָה אוּטְרָה, אדון, קָאק דְזִילָה לגיברת, החתימו כרטיס, פלסטיק קשה באבחה, במטבח הקטן הכינו כוס ראשונה של קפה, היו להם משימות מעשיות, רשימה ארוכה לסמן בוי או באיקס בסופו של היום, לעדכן את הדו"ח, לשלוח מברק, בצהריים לאכול קציצה או מרק ירקות, הם לא לקחו חופשות מיותרות, גם לא ימים של מחלה, כשצריך היה להישאר שעות נוספות, גם בלי ששילמו, הם הסכימו ערבים שלמים להישאר, גם כשפיטרו אותם בלי עילה ממשית, זה זמן חדש, יש דור אחר, הם לא הוציאו מילה, לרגע אחד הבינו שהם בסרט שכתב מי שהוא ממש לא הם, ואז נגמר בסוף פשוט, פשוט נורא, זה סוף הסרט, והם הלכו בשקט, בראש מורכן, לחפש להם עלילה אחרת. וכל זה כדי שירגישו, האנשים, גם אתה, גיבורים של עצמם ושהם בעצמם מקדמים את הזמן ולא הוא, מנהל חשבונות משופם, מתקדם בהם.
  25. חושב את הדברים שלך כדי לא לחשוב אותה עד שבתשע באה המנקה. אין כבר אנשים בכל הקומה. לרגע קט גם היא ואתה משפחה. אומרת לך, כאילו אמך: דַוַויי, פושקין, אִידְזִי דוֹמוֹי.
  26. המיטה קרה. כמו ילד שוכב בשלג בארץ זרה אתה מניף מוריד ידיים ורגליים.
  27. מקווה לחלום שאתה ציפור שחוצה במעופה שמיים אחרים.
  28. חולם שאתה, כמו אבא שלך, נהג משאית ופשוט נוסעים.
  29. קם, אוכל את התפוז לפני שיירקב. זורק את המרק. מתכנן את סוף השבוע:
  30. קפה, עיתון, לעבוד קצת, לשתות, לישון, גודאר במוזיאון.
  31. הזולת הוא האופק. אתה פותח חלון.
  32. היא כותבת לך: העלים ירוקים. העלים צהובים. העלים אדומים.
  33. חמים עם הלבנים. קרים עם העדינים. הוראות הפעלה. היא ציירה סמיילי עגול וכתבה, "בהצלחה".
  34.  אתה תצליח לעשות כביסה. היא מאמינה בך.
  35. אתה מאמין בעצמך. עוד חמישה עשר ימים. תחליף סדינים.
  36. מטאטא את החדרים. נערמת תלולית אבק קטנה. כולה שלך.
  37. אתה נזכר שגם כשהיא הפנתה את גבה והלכה למרחק, סביבכם השתרע שדה רחב כל כך של תעופה, ואפילו כשהיא כבר לא נראתה, גם אז נופפת לה.
  38. תדמיין שאתה בלש והזמן הוא פרשיית רצח שאתה צריך לפתור.
  39. כשהיא תחזור, אתה תשים חציל על האש. תחתוך סלט ירקות. עוד לפני שהיא תתעורר, תרד למכולת הקטנה, תקנה שלוש לחמניות. כל הלילה ציירתם בדיו לשונות מפות עתיקות של הגוף, חיפשתם את הדרך הקצרה ביותר לשוב הביתה. הגוף טעים. עכשיו אתם רעבים.
  40. בינתיים ברדיו מנגנים פרינס. הגשם סגול.
  41. בהתחלה אתה מתופף על השולחן עם האצבעות, על הרצפה עם הכפות. אין כאן אף אחד.
  42. אתה לבד. אתה רוקד.
  43. סופר את הימים. לא יודע אם הם מחסירים או נערמים.
  44. סוגר את הספר. פותח את בריח הלב.
  45. פעם היא אמרה לך: "כל שיר טוב נכתב בדיו סתרים שקוף, עשוי דמעות".
  46. אתה בוכה.
  47. הערב שועט במרחב מעשי כמו רכבת. תיכנס צ'יק-צ'ק. תכף נעלה אל קרון השינה.
  48. רגע לפני שאתה מכבה בפוּ את הכוכבים אתה
  49. אומר לעצמך, אני אוהב אותךָ.
  50. גם אני אוהב אותךָ.

»

  1. ענתי,
    דיו עשוי דמעות
    נוגע בדמעות אשר בלב,
    עוטף אותן, כמו מים
    חמימים, מנחמים.
    הבודד פחות בודד ככה.
    תודה על מילותיך הנהדרות, כתמיד, אלו אשר נוגעות באזורי הנפש הכי עמוקים ונטולי מלים בדרך כלל, ומצליחות לעטוף אותם במלים המדויקות.

  2. אני חושבת שהכתיבה עושה אותי פחות בודדה, לשחק איתן, עם המילים, להרחיק ולקרב אותן, בגלל זה אני עושה אותה, אבל שמישהי (למשל, את!) קוראת ומגיבה ככה, במיוחד על משהו שלא ידעתי מה הוא בכלל וככה הסתובבתי סביבו כמה זמן, זה בטח מוסיף חברה ושמחה. ואם זה מנחם מישהו בעולם הזה, על אחת כמה וכמה…:-). כלומר, תודה!

  3. זה מאוד יפה.קראתי ועיכלתי היטב את היצירה הזאת לאורך זמן ואני בסך הכל מתכתב איתה באופן חופשי למדי(לא מנתח חס וחלילה:)

    הדבר הראשון שעלה לי בראש בשעה שקראתי את הכתוב היה :"שורה של אודיסיאות".והוספתי לעצמי "קטנות".
    שום דבר בחיים לא בא בגדולות ונצורות,גם המפץ הגדול היה אוסף של תהליכים קטנים לאין שיעור,שעדיין נמשך ונמשך
    לאינסוף.

    אז הלכתי לספריתי לחפש את הספר(יש ספר כזה בתרגום של יורם ברונובסקי) וחיפשתי בו שיר כלשהו, ומצאתי את השיר הבא של פינדרוס:

    אשרי האיש ראה כל אלה וירד לאדמה,
    לו מוכרת תכלית החיים,
    לו מוכר העיקרון שהאל קבעו".

    במדף מקביל משך את עיני ספרו של גיאורג טראקל "שעה שנלך בשבילים אפלים" ורציתי להעתיק לכאן את השיר הבא:

    מעל האגם הלבן
    חלף המסע של עופות הבר,
    בערב נושבת רוח קרה מכוכבינו.

    על קברותינו ישח
    מצחו השבור של הלילה.
    לרגלי אלונים בסירת כסף אנו מתערסלים.

    תמיד תצלינה חומות העיר בלובנן.
    תחת קשתות קוצים הו אחי
    אנו עולים,מחוגים עיוורים,אל חצות.

    זה שיר משלים,אבל גם מנוגד.בעולם שבו ברבורים שחורים משנים תדיר את כללי המשחק
    במיקרו כמו גם במקרו,מי שנמצא במוקד חייב לקבל בהשלמה את העובדה שלכל מסע יש מחיר ויש שכר.ולא מעט פעמים גם נקודות של עיוורון וחירשות מוחלטות,נקודות של אשליה והזיות.וסבל.געגוע לדברים שלא יחזרו לעולם.רצון בדברים שלא יהיו לעולם.

    בני אדם רבים לומדים כל החיים לשמור את השכר גבוה מהמחיר ומשתדלים להיזהר מהאינפלציה של שחיקת הרגשות.
    אבל גם אלו בסופו של דבר נותרים בודדים.גם אלו בסופו של דבר צריכים ללמוד להרפות.בסופו של דבר לחיים הללו יש מחיר ששום שכר לא יוכל לשלם.עירומים באנו לעולם ועירומים נצא ממנו.זאת כנראה הידיעה שמבינים ברמת ההוויה האנשים החכמים.:)

    האדם מטבעו הוא יצור בודד,זאת הסיבה שהאהבה מועררת בנו אמוציות כל כך חזקות,מטביעה בנו את חותמה בעוצמה שכזאת.ולכן המסע הטוב ביותר האפשרי עבור האדם הוא זה שמסתיים באהבה "עצמית".וזה דווקא לא במובן האנוכי כמובן.:)

    אהבה עצמית פירושה קבלה של עצמי כפי שאני,קבלה של העולם כפי שהוא.לא ניתן לשנות שום דבר רק להאזין היטב לתדר הזה של היקום ולהתאים את עצמנו אליו.באהבה,לא בציניות.

    טוב אם כבר מדברים על האזנה,אז הנה עוד שיר אחד,אחרון.דבר ראשון הכרתי את המוזיקה,לאחר מכן,כמובן,חיפשתי את המשוררת ,עדה נגרי.בויקיפדיה מסופר עליה,שסירבה בתוקף לפרסם את ספר שיריה האחרון כל עוד מלחמת העולם השניה נמשכה על כל זועותיה ותלאותיה.ידעה להזדהות עם היחיד על כל סבלותיו,אבל גם ידעה לתפוס הכל בפרספקטיבות גדולות יותר.עמוקות יותר.

    הנה השיר בתרגום לאנגלית:

    I suffer. Far, far away
    The sleeping fog
    Rises from the quiet plain.

    Shrilly, cawing, the crows,
    Trusting their black wings,
    Traverse the moors, grimly.

    To the raw bites of air
    The sorrowful tree trunks
    Offer, praying, their bare branches.

    How cold I am! I am alone;
    Driven through the gray sky
    A groan of the dead soars.

    And repeats to me: come;
    The valley is dark.
    O sad one, o unloved one, come!

    והנה המוזיקה בביצוע הטנור הנפלא של לוצ'אנו פאוורוטי:

    וגם בביצוע נפלא של זמרת סופרן(לא היכרתי עד היום,אבל היא ממש טובה!:)

    זהו,ענת,מקווה שלא הגזמתי.(אם כן,עדכני אותי,יש לי תקופות כאלו:)

    • "שורה של אודיסאות" מוצא חן בעיניי וגם מעניין, כי בניגוד לשיבה הביתה אצל אודיסאוס, האיש כאן הוא למעשה פנלופה, שמחכה לאהובתו שתשוב מהמסע. וגם מצא חן בעיניי שסיימת את דברייך בקולה הנפלא של האישה, שנעדרת מהטקסט שלי. הבאת אותה לשיר כדי שהם יהיו יחד. כל זה יפה מאוד.

      • איש או אישה,אודיסאוס או פנלופה,מי שמחכה לכאורה במקום אחד(ראי מקרה "המפוזר מכפר אז"ר":) או מי שמפליג "רחוק"(אין מקום שהוא רחוק מדי:)לי לפחות,זה לא ממש משנה.אנחנו יודעים שהחיים זה מסע,דוד אבידן כבר לימד אותנו שאפילו המסדרון יכול להיות מסע.יוליסס הוא מסע של יום אחד,שבו אינספור מסעות אחרים,כולם בדמיון.:)

        הכל מסע והכל משא,והחיים הם בסופו של דבר אומנות האיזון,ללמוד להרפות,לוותר,להשיל משקל,ללכת עם כמה שפחות,לא יותר.הדבר היחיד שאולי אדם "צריך" לאורך כל המסע שלו בחיים זה רק הלב.אין ספק שזה עוזר לו בסופו של דבר לזהות בכל מקום את מה שחי ואת מה שמלבלב.

        קולה של האישה הוא אכן נפלא.יש כמה דברים שמעלים אותי גבוה,לא משנה מה קורה.הטובים שבהם,
        שירה טובה(אצלי כל הספרים הללו נגישים מאוד בספרייה),מוזיקה טובה,קול סופרן(בשילוב של מוזיקה טובה:)וללמוד משהו חדש,שמפתיע אותי ומאפשר לי לראות את העולם בצורה קצת שונה.אמנות בכלל היא כלי עזר לתמיכה וחיזוק הצד המרגיש,הצד החי.כל אדם חייב לעסוק "באמנות" כל יום,לפחות האמנות הזאת.

        טוב,שכחתי גם קצת שקט לפעמים ופינה לעצמי.(אז אני מצליח ללמוד דברים חדשים:)

        ללמוד משהו חדש,בהקשר הזה, אינו חייב להיות דבר מה נדיר כמובן.לדוגמא,למדתי השבוע שאפילו משפט פיתוגרס יכול להיות חדש עבורי ומאוד מעניין.:)

        חשבי על זה,סכום הריבוע של הניצבים שווה לריבוע של היתר במשולש ישר זוית.

        אם יודעים לאן רוצים להגיע ויודעים היכן האדם נמצא,ובכן,"אין מקום שהוא רחוק מדי".לבנות סולם,
        זה עניין פשוט מאוד.כלומר,עניין של שנייה לעיתים ויש לאדם סולם שמעביר אותו אפילו את המכשול העיקש ביותר.מכשולים הם תמיד קונספציות,תמיד קיבעון,תמיד עיוורון,לעיתים אפילו משהו "יפה" מדי,כלומר לא אמיתי,כלומר גם שירת הסירנות,שמחמיאה לאגו שלנו יתר על המידה ומוסיפה לנו משקל עודף.:)

        "השאלות הפשוטות ביותר הן גם העמוקות ביותר. היכן נולדת? היכן ביתך? לאן מועדות פניך? מה מעשיך? חשוב על כל אלה מפעם לפעם, וראה כיצד משתנות תשובותיך". (ריצארד באך, 'תעתועים')

        השינוי בתשובות הוא מה שנותן טעם לחיים,הוא למעשה החיים.

        אבל עדיין נותרו שאלות,שהתשובה עליהן היא מאוד חקמקה בכל רגע נתון(ובכך הופכת את החיים לדי מאתגרים
        ובכל אופן לא משעממים:)

        מיהו האדם,מה מקומו בעולם,ואולי יותר נכון,אני שואל את עצמי,מה המיקום שלי בכל רגע נתון,האם אני יודע,
        האם אני במקום הנכון עכשיו,בזה הרגע או שסטיתי מדרך הישר.?

        טוב,אשרי האיש.יש גם שאלות שלא תמיד תהיינה לנו תשובה עליהן.גם לוותר על תשובות,זה להשיל משקל.!:)

        טוב מספר שתיים:אנחנו כולנו מכירים את הקלישאות היטב,אבל האמת,שנמצאת בכל רגע נתון בטווח תפיסה,
        עדיין נשארת חמקמקה מאוד.ולכן,גם אם הטעות לא לעולם חוזרת,בכל אופן ,לא באותו אופן ואותה צורה,יש לנו את הטעויות,שגם הן שם ללמד אותנו משהו,זה בטוח.אם הסולם לא מתאים,אם מלאכים לא עולים ויורדים,טעינו,ללא צל של ספק,בחישובים,או שאין מלאכים,או שאין סולם!!

        גם זה החיים,הבה נלמד.נאהב את עצמנו,נסלח לעצמנו,אבוי עוד קלישאה!

        (נזכרתי עכשיו בסולם של וייטגנשטיין ואפילו בכמה דוגמאות מהקולנוע\אבל התגובה שלי צברה משקל,היא ללא ספק שוקעת,
        אקפוץ כאן מהספינה,לפחות התגובה תינצל!:)

        הנה דוגמא לקטע מוזיקלי,שיש בו קול סופרן,מצו סופרן,מקהלות שונות,פינאלה אדיר ובעיקר מוזיקה טובה,טובה מאוד.אם תצליחי לצלוח את הקטע,רווח שלך,אבל את יכולה להגיע לנשמת הקטע המוזיקלי הזה דרך המילים שלו,שכתב מאהלר בעצמו,בהתבסס על יצירה של פרידריך גוטליב קלופשטוק.חפשי את המילים דבר ראשון:)

        אגב,מאהלר ואלמה מאהלר יכולים להתאים יפה לקטע הספרותי שכתבת,על אדם שחי את חייו בשעה,שאהובתו(או המוזה שלו החמקמקה)בנסיעה והוא מחכה לשובה.:)

        מוטי.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s