הרהור על המרחק

רגיל

כיסים

 

 

אֲנִי אֶלְבַּשׁ אֶת הַמֶּרְחָק כְּמוֹ מְעִיל

עִם כִּיסִים. לִבִּי כַּפְתּוֹרִים

אֲדֻמִּים רְכוּסִים.

 

הָרוּחַ קָרָה. רַק יָרֵחַ

תָּלוּי חֲגִיגִי, עָגִיל פְּנִינָה

עַל תְּנוּךְ הָעֶרֶב הָרָגִיל.

 

 בְּכִיס יָמִין חָמֵשׁ

 אֶצְבָּעוֹת מַתִּירוֹת

שִׁשִּׁים רִיבּוֹא צְעַדִים.

 

בְּבִטְנַת הַמְּעִיל בְּדַל

עִפָּרוֹן נוֹצָה אֲפֹרָה

וּמַרְאָה וְכַפְתּוֹר עֵץ

 

בַּשַּׂקִּיק וְמִכְּתָב אַחֲרוֹן

וּבְכִיס שְׂמֹאל כַּף יָד

סְגוּרָה וְסוֹד וְסַכִּין.

 

»

  1. טעון מאוד.ירח,עגיל פנינה,רוח קרה,כיס,ביטנת מעיל,כיס ימין,כיס שמאל.אין ספק,ישנה מציאות אחרת,היא תמיד אורבת מעבר לפינה.:)

    בדור שמסמס את עצמו לדעת,אפילו בשעת נהיגה,בדור של אימיילים מדודים וקצביים, לדבר או לכתוב על מכתב אחרון,ובכן זה מעיד על נפש רומנטית.רילקה אהב מכתבים,וודאי אחרונים,בכלל כל דבר אחרון יש יופי שאין לתאר,
    כוח שאין לתאר.וזה אפילו לא חייב להיות מכתב,זאת יכולה להיות רק מילה שחושפת דבר מה,כמו זאת באזרח קיין למשל.
    מי שמביט בי מאחור,אינו יודע מי אני,ומה בדבר זה שמביט בי מקדימה כמו במראה,הוא יודע מי אני?

    הייתי שואל אותך מה רשום במכתב הזה המוזכר כאן,אבל ברור לי שזה סוד כמובן וסודות הן כוחה הגדול של השירה,
    שמסתירה יותר משהיא מגלה ובכך עוזרת לאדם לחשוף את נפשו באמצעות התבוננות במראה הפנימית.
    כן,היה חסר לי כאן רק הקולמוס,שאותו החליף העיפרון.והנוצה ,הרי היא הייתה אמורה להיות בכלל נוצה לבנה,לא אפורה,
    אבל אני מסתפק גם בזה,גם זה טוב.:)

    כל זה מזכיר לי מאוד את הסיפור הידוע על "המפוזר מכפר אז"ר",זה שאת סופו אין איש יודע,זה שאת גורלו אין איש מכיר.
    הוא יושב לו בקרון שלו,שלא מתקדם לשום מקום ומביט בריבוא ריבואות האנשים המתרוצצים על הרציף ואינם מסוגלים להבין שהם בדיוק כמוהו,מגיעים בדיוק למקום שהם אמורים להגיע אליו,לא יותר מזה ולא פחות מזה.

    ישנם מסעות שהם כולם נערכים "במקום" אחד,זה הדבר שצריך להבין,זה העולם הרומנטי,זה הדימיון.

    אין ספק שהמרחק המבדיל בין העולמות הללו הוא גדול מאוד,לכאורה,נפשו של המפוזר מכפר אז"ר אינה מהעולם הזה ולעולם לא תהיה,אבל טוב שכך.עולמות משפיעים זה על זה בדרכים מאוד נסתרות ולאורך זמן.זה לא משנה בכלל מה האנשים על הרציף סוברים לעצמם,ישנם חלקיקים שיכולים להיות בו זמנית בשני מקומות שונים.:)

    דרך אגב,את הסכין אפשר להחזיר לקפקא או לדוסטוייבסקי,לסיפור "רצח אח" או "לאידיוט".גם שם המרחק הוא גדול מאוד,אבל עדיין קיימת סבירות,שדרך איזשהו חור תולעת תגיע בבת אחת גאולה,איזושהי "קרבה" או "אינטימיות",שאינה מושגת באמצעות סכין,כי גם הסכין אינה אלא משל.

    כף היד הקפוצה עליה יכולה להיות גם כף יד פתוחה ואצבעות.:)

    הנה עוד שיר, של הרמן הסה(בתרגום לאנגלית כמובן),כדי לחתום את הדברים.הוא אמנם לא יכול היה להרשות לעצמו להיות רומנטיקן ללא תקנה,הוא לא חי בתקופה המתאימה,
    אבל הוא גם לא ויתר על זה לחלוטין.היו לו את ההשפעות שלו,ניתן לחוש בהן.

    Now that I am wearied of the day,
    my ardent desire shall happily receive
    the starry night
    like a sleepy child.

    Hands, stop all your work.
    Brow, forget all your thinking.
    All my senses now
    yearn to sink into slumber.

    And my unfettered soul
    wishes to soar up freely
    into night's magic sphere
    to live there deeply and thousandfold.

    את יכולה לשמוע אותו כאן,כחלק "מארבעה שירים אחרונים" שהלחין המלחין ריכרד שטראוס..

    אוף,איזה משקיען אני(מה איכפת לי ממילא אני לא ישן,לפחות,שיהיה מעניין.:)

    מוטי.

    • אתה באמת הכי משקיען, תודה, אני שמחה וסקרנית לקרוא את המסע שלך בעקבות ניסיונות המסע שלי. אתה מגיע למקומות שלא עלו בדעתי אבל אתה מעלה אותם והם גורמים לי לקרוא מחדש את השיר. השירה היא באמת כלי טוב (גם ציפור וגם מראה וגם סכין לפעמים). כלי למה? לנשמה ולמרחק ולגילוי ולסוד. וכלי לא שימושי וזה הכי טוב כי זה משאיר את האמנות הזאת, מכל האמנויות, חופשייה. ותמיד שומרת סוד. ותודה על הסה ועל שטראוס, אני שומעת תוך כדי כתיבה לך, יפה מאוד.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s