דברים שמרעידים את הלב

רגיל

פרפר לבן ביום חול. קצה ים כחול צץ במבט ברחוב אלנבי. סימן שפתייך על ספל חרסינה עדין. שדות. תוכי ירוק פתאומי נח על קורי החשמל ברחוב כלנית. סימה באלבי, לבושה מעיל כסף חדש, אומרת, תראי אותי, מחר אני מתחתנת ואין לי שמלה. חבילה ואפילו צפויה ובתוכה צעיף משי וגלויה. מכתב בכתב יד לא מוכר מאישה זרה. הר. ערפל. ריח חולצתך הכחולה. סוף יום עבודה. הדוור. אזדרכת. ילדים שעדיין משחקים בגולות, בתופסת. תראה אותו, הים הזה רחב, לבוא. ללכת. בערב כל כך אביך לראות ניצוץ כוכב בעין תלמיד. תינוקת עגולה מציצה "קוקו – אה אה", כולה מחייכת. שדרה שמשני צדיה ברושים. רדיו ליבך. מנגנים סנופ דוג, זקני צפת ודילן. באמת שלכת. פתק מקופל בכיס הג'ינס שלך אחרי כביסה בהרתחה: סוכר חו , ש ושה תפוזים, לחם ק . עוגה עם נר אחד כי איזה מזל כבר חיים הרבה שנים. טקסטים של שרה כוי בפייסבוק, שירים של כל מיני אנשים שקרה להם הנס של השירים. כיסים. גם אבות ישורון ואלכס בן ארי. ילד שדומה לאביו. המחברת שהבאת לי מטורקיה עם המנעול על הכריכה ושהבאת אותה. השעה היחידה שבה אני כותבת בשמש במחברת ממך ולא גונבת כלום. מרק גריסים של אמא ביום קר. פברואר. חבצלת חבשוש. אבות ישורון. נשיקה על טבור. חדוה הרכבי עם הספר שלה הגדול שמתחיל במילה ציפור. פרת משה רבנו. על השולחן ספוג פסי אור בבוקר, הספר החדש שלך. עלי אדר בצורת כפות ידיים. כפות ידיים כמו פרח פתוחות. "אני מקדמת אותך מדרגת נמלה בכירה לחיפושית זוטרה" שאומרת לי בטלפון השחור גלית. חיבוק עגול. שקניתְּ לי את השמיכות (אחת כחולה, אחת ירוקה; זה עזר לנו כל כך בסערה אז, כשהמזגן בדירה התקלקל), קיקי ואיך שעלינו יחד את הגבעה והיא אמרה, "קדימה, פדלאה, תזיזי ת'תחת, את יכולה". וזה היה גם קצת בצחוק. לשתות תה צמחים ירוק ביחד עם שתי חברות. על החוף בשעת שמשות עם דנה (יום הולדת שמח!). עוגיות לימון קטנטנות ואווריריות של עלמה. לחשוב שגם כשאנחנו רחוקים מאוד נשמרות בפינו תמיד חדשות, נשיקות. יכולנו ללכת ברחובות, מספסל לספסל, עד הסוף של הלילה. אני ואתה. מיה מתגנבת למיטה. אני בת אוטוטו עשר והיא בת ארבע ואנחנו גם עכשיו אחיות. שורת שיר ראשונה. לרדת מהמונית שירות בדיוק בתחנה – גרנד סנטרל, ניו יורק. לבקש סליחה. לקבל או לתת. מחילה. חציל בטחינה וסלט ופיתה מוכנה בשבת על שולחן הארוחה. שבת. שורת שיר אחרונה. העיניים שלך. כן. אתה.

(מחווה חופשית לאחת הרשימות ב"ספר הכרית" של אשת החצר היפנית סיי שונאגון, המאה העשירית)

»

  1. נכנסתי לתוך הרשימה כמו לסרט, הייתי שם ודמיינתי את הפעימות שלך ואת המראות שאת מתארת. רציתי שזה לא ייגמר

  2. המקום שבו הפסיכולוגיה החיובית,רוח הטאו והשירה נפגשות,זה כנראה בבלוג שלך,בפוסט הזה.:)

    זה טוב להודות על מה שיש,בדרך הכלל אנחנו מתלוננים על מה שאין.להתלונן על מה שאין,זה בדיוק כמו להביט לתוך תהום
    ולהתלונן שהיא קיימת שם בשעה שאנו רוצים לעבור.זה כמו לעמוד מול שער החוק בסיפור של קפקא ולחכות.
    מה יש לעמוד שם?או שהאדם נכנס בדלת אחת או שהוא נכנס בדלת אחרת,או שאין בכלל דלתות וכדאי לו לנסות
    את החלונות,או שאין בכלל דלתות ואין חלונות ואין גשר ואין שער,בכל אופן לא במקום שהוא רוצה לעבור ועליו לחפש מקום אחר,שאולי נמצא בסמוך.או שאולי במקום להתלונן עליו לבנות גשר,עליו לחצוב מעבר,עליו לבנות לעצמו כנפיים ולעוף.להתעקש על משהו,להתלונן,לבקר,להתקשות,זאת מלאכה שפרעה טוב בה ופרעה תמיד ישלם את המחיר בצונאמי של רגשות שליליים.:)

    אה,נזכרתי,כמובן שלפעמים יש באמת תהום פעורה לפני האדם,יש באמת גבול אחרון ואין כל טעם לחפש מעבר אחר,אבל הסבירות היא שאנשים אופטימיים לעולם לא יגיעו למצב שבו הם נתקלים בגבול שלהם.כדאי לראות גבול צריך להיות פסימי.

    אבל גם על זה יש להודות,הגבולות שלנו הם מה שהופך אותנו למה שאנחנו.למשל,משה על הר נבו.

    לבסוף,גם אני אוהב תוכיים ירוקים,גם אני ראיתי כמה יום אחד לפני כמה שנים בדירה הקודמת שלי,בתחנת אוטובוס,עפים להם מהצד השני של הכביש לכיוון הבניין שלידי ומאז אני מחפש אותם מפעם לפעם.אמרו לי שהם ברחו לפני שנים רבות מאיזשהו מקום ויצאו לחופשי,עפו מעבר לגבול האחרון שחסם אותם.:)

    שבוע טוב,

    מוטי.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s