מכתב אחרון ופרידה

רגיל

שכבנו על השטיח בסלון של ההורים שלך, זו לצד זו אבל לא נוגעות, כפות הרגליים גבוהות על הספה, הידיים למעלה, פופיקים בחוץ והקשבנו לשמוליק קראוס חורט איזה חץ על גזע הלב. אחר כך הנחתי את ראשי על ירכך הרזה ועשית לי מסא'ז עיניים. זה היה כל כך טוב ועד שהגענו לרואים רחוק רואים שקוף, כבר נרדמתי. הסוליות הרכות של אצבעותייך פסעו בעדינות, צעד אחר צעד, לאורך העפעף הרועד, מרככות מבחוץ חלומות. לבשנו אז חולצות תכולות שגזרנו מכל הכיוונים האפשריים, אופס, בטעות מכוונת נחתך לך סמל בית הספר, לבשנו גם מכנסי ג'ינס רחבים. לא ידענו אז אם יש או אם אין לנו מין. הכל עוד היה פשוט כל כך. במטבח שלכם, על שולחן עץ אלון רבוע וגדול עמדו תמיד כיכר לחם וסכין. ענבים ותמרים ואיזו מרקחת. מי שהיה רעב, בידיים, בא, חתך, מרח, אכל, ואפילו בלי צלחת.

אחר כך את אמרת, אני ראיתי את הפנים שלך במלואן וקרובות, נרדמת. כן, חלמתי שאנחנו שוכבות בדיוק כאן ואת עושה לי מסאז' עיניים. באמת עשיתי. את רעבה? כן. והלכנו למטבח ושתינו זיפ, "נביא הביתה זיפ והמשקה מוכן", בטעם תפוז ואכלנו קצת לחם בריבת דובדבן. אחר כך חזרנו לסלון ושמענו את כל הקסטה שוב, מאחרי עשרים שנה ועד רואים שקוף, ודיברנו בקול נמוך על מה אנחנו רוצות להיות כשנהיה גדולות, אסטרונומית או חוקרת אבנים. פסיכולוגית או כותבת של שירים. שתינו הסכמנו שלא נתחתן ושלא נביא ילדים, את אמרת, בשביל מה? העולם הזה מידיי אכזר, ושוב התקליט נגמר, קמת, לרגע עוד נותר חום גופך לצדי, היי, לאן את הולכת, שרון? החליף אותך אוויר קר, הסרט חזר להתחלה, לחצת על פליי.

כל זה היה לפני שבאו הבנים וכמו עמים ברברים, כבשו את הארצות ואת המחשבות שלנו ונטלו אותנו, ללא שפת אם ולכן בלתי מובנות לעד, לארצות שלהם. זה היה לפני.

דנה היתה ראשונה. היא נשבתה בזרועותיו של חייל, סמל ראשון בחיל ההנדסה, ויכלה לו וחזרה מנצחת מנוסה, ישבנו סביבה, חמש בתולות יבשה, כמו סביב מישהי שכל הידע, היא כבר ספצית זאת, אצלה. את שאלת, איך היה? והיא אמרה, זה לא כאב בכלל. מה, ירד לך דם? קצת, לא ביג דיל. וזה היה כיף? לא בדיוק, זה היה די רגיל, הוא היה נחמד ואז רציני ואז זה נגמר. וגילי אמרה, רק שאת לא בהריון, הוא שם קנדון? את מתכוונת, קונדון? לא אומרים קנדון? לא, מפגרת. את מפגרת. איך אומרים את זה, שרון? ונתת לנו את המבט של אתן כל כך סתומות מראשון לציון, נו באמת, נולדתן היום? קונדום.

אני אמרתי, אני לא יעשה את זה אף פעם. ואת אמרת, אני דווקא סקרנית ועוד אמרת, אבל לך זה עדיף כי את הרי תמיד מתאהבת נורא בהכי גרועים. למה גרועים? ד' לא היה כזה נורא. נורא הוא לא, הוא פשוט העתיק ממך שיעורים בתושב"ע כל השנה ובכלל לא אהב אותך חזרה.

הרבה, לא הרבה מאוד אחר כך, אבל אחר כך, לגוף שלנו היה שימוש והשתמשנו בו. הבנים צחקו ובינם לבין עצמם התגאו איך אחת אחת הם עשו אותנו. ואז היינו עשויות.

אחרי זה את הלכת לפנימייה, גלית ואני כבר לא נסענו לשוק הפשפשים ולא חזרנו עם שקיות של חצאיות ורודות וסגולות עד כפות הרגליים. הגיעה עת החצאיות הקצרות. היינו צריכות להיות יותר ויותר ויותר יפות ואף פעם לא היינו, אפילו שמרחנו שכבות של מייקאפ וסומק ואודם וצלליות וליפגלוס של פנינה רוזנבלום, זה היה די יקר אבל שילמנו בכסף שהרווחנו בחופש הגדול כי כל כך רצינו להיות כמו הנשים האלה בלהיטון.

עוד לפני זה ניסינו להפסיק לאכול לחם כי איילה אמרה שאם אוכלים מרק כרוב שלושה ימים רצוף, יורדים חמש קילו בבום. אמא שלה היתה הקוסמטיקאית השכונתית והיא הבינה בענייני טיפוח והיגיינה נשית. סיגל אמרה, אם נעשה את זה ביחד, נחזיק מעמד יותר זמן. מי שבעד שתרים את היד, וכולנו הרמנו, גם גילי שהיתה די רזה ממילא, ורק את, נדמה היה שאת מרימה, אבל בסך הכל העברת את היד השחומה שלך בשיער השחור, ואמרת, אתן עושות אותי רעבה, אולי נלך לבורגר ראנץ'?

כל זה היה בערך בזמן שהתחלנו להיות שמנות מידיי, חלקנו היו רזות מידיי, כולנו היינו תורידי שערות בבית שחי, תגלחי רגליים, תקני חזיית תחרה, תעשי ניתוח אף בחופש הגדול בין שתי כיתות, ביריות, איך בדיוק לובשים את זה? בשחור או אדום, תחתוני חוטיני, פן ופוני, אז מה אם השיער שלך חלק? זה לא אומר שלא צריך יותר להחליק, תצבעי ציפורניים בידיים וברגליים, אחרי האמבט תמרחי תחליב, תעשי שעווה בערווה, שיט, זה כואב, תמרטי שפם בחוט. בדרך כלל היינו פשוט לא בדיוק.

את, בניגוד לכולנו, המשכת ללבוש את המעיל הארוך והגדול ואת המכנסיים והשמלות המתרחבות גם כשאצלנו הכל הפך יותר ויותר קצר, הוספת להעביר את היד בשיער בצורה שמיוחדת רק לך ולקרוא בספרי הבדיונות והכוכבים ולצחוק ברוורס. היה קשה לגדול. באתי אלייך בימים נמוכים. המטבח היה תמיד מואר.

ב-1987 עוד לא קראנו את המין השני של בובואר. הוא אמנם ראה אור ב-1949, אבל אנחנו נולדנו בישראל של תמיד מלחמה בלי שלום, וצריך היה לפנות מקום לאלבומי הניצחון, לגברים מסוקסים כמו רפול ודיין ושרון והצנחנים הבוכים, עם החייל היפה במרכז, שיהפוך לימים לגניקולוג מפורסם אבל עכשיו, בתמונה, הוא סמל לעם שממש לפני דקה כבש ת'כותל. בינתיים את ואני לא כובשות כלום, סתם שוכבות על השטיח בסלון, כבר כמעט נערות, באופן פלאי, אנחנו שתיים סבלניות וזה דבר טוב כי ייקח עוד ארבע עשרה שנה עד שמישהו יחליט לייבא את בובואר, לתרגם חלק א'. ומה בנוגע לחלק השני? אוטוטו, יום יומיים, גג שבועיים, חודשיים, הקסטה כבר מזמן הפכה לדיסק, אם פי שלוש, מלחמת לבנון השנייה, עוד מעט, אל ייאוש, מבצע עופרת יצוקה, שש שנים. בינתיים את ואני קראנו מעריב לנוער, "על בנים ועל בנות" ו"שלח מכתבך על פני המים": ראיתי אותך בפאב האידאה ביום שישי בתחילת יוני, את, עם שיער שטני ועיניים חומות, לבשת חולצת משבצות עם חגורה וחותלות, אני במכנסיים בצבע חרדל וסוודר סגול. אם את מעוניינת, צרי קשר דרך המדור.

אחר כך ביקרנו אותך בפנימייה בכפר סבא וזה היה קצת מוזר כי היו לך פנים ומחשבות וחברות חדשות. מעט מעט רחקת. בקיץ, כשחזרת, הלכתי עם צ' לים נועלת עקבים גבוהים, אפילו שידעתי, לא רק בגלל שאמרת לי, שזה טיפשי כי אני ודאי אטבע בחול הערב החמים והוא ניסה לנשק אותי עם הלשון וכל זה וזה לא היה לי בכלל נעים. אחר כך הכרתי את נ', הוא היה מנתניה וכמוני, מאוד ילד פרברים, קנה לי מארס, קניתי לו קולה ודובון מפרווה ויחד קראנו ספרים, את "אהבה" של אהרון שבתאי וג'ון ברימן בתרגום אריה זקס, הכל היה מתוק וראשון ועדין, לפני הפגישה הראשונה מרחתי מעל הריסים פס שחור, קצת התפספס לי בקצוות. מרחתי גם אודם שקוף בגוון מסטיק ורוד. וזה היה טוב אבל גם הסוף של המסאז'.

אחר כך הכרתי את ע' והוא אסף אותי מכל הגילים שלי, גם העתידיים, וכבר בלילה הראשון ידעתי שהוא הדבר האמיתי, עשינו אהבה טובה, אמרתי לו, אתה יפה, עדי, והוא אמר, גם את די יפה, תות, ואפילו שהוא סיפר בדיחות דיקט, זה הצחיק, וצחקתי מאוד עד שירדו לי דמעות. אחרי שבועיים קניתי נעלי טבע נאות ממש מכוערות.

אחר כך עברו הרבה שנים, אפילו יותר מעשרים, נפגשנו לעיתים יותר ויותר רחוקות, אני נסעתי וכשחזרתי, גם את נסעת, התאהבת באריק, התחתנת, כתבת לי פה ושם, מייל או גלויה או מכתב, הי ענת, הי שרון, איפה את?

ואחר כך גלית התקשרה באמצע הלילה ואמרה שקרה הדבר הכי נורא, שכל החודש שאחרי הלידה הרגשת לא טוב, שחלית, רעלת הריון, איך זה יכול להיות, שאינך, ושתינו בכינו בטלפון, בהלוויה, בשבעה, גם עכשיו מאוד וחשבנו על התינוקות ועל אריק, ולפני שנרדמתי, לרגע אחד גם חשבתי על איך אף פעם לא פגשתי מישהו שיש לו אצבעות רכות משלך ואיך איש מלבדך לא עשה לי מסאז' עיניים ועירסל אותי ילדה ברוך כל כך נכון ואכל איתי לחם פשוט באור אחרון שנפרס במדויק בתריסי החלון.

שלום שרון שלי, חברה ופנס וסולם וחבל וכוכב ואישה ואם וציפור, מבין אצבעותיי, לכי לך אל הרחוב.

לזכרה של שרון קליימן 2013-1973

»

  1. אוי, ענתי, הסוף קרע לי את הלב. קורע לב, הסוף הזה. בא לי לומר לך – כמו שאומרות הנערות שאני מלמדת בסדנת הכתיבה זו לזו (הן מדברות חלומות כמו שאת ושרון הייתן) – תשני את הסוף הזה, למה כל כך עצוב, תעשי שיהיה סוף טוב. ואז את תקחי את עט הקסם שלך, ששוזר יחד באומנות כזאת את כל המלים ]רציתי לקרוא עוד ועוד. את כל הקסם והאהבה שאת מספרת רציתי לקרוא עוד. תכתבי עוד. תמשיכי לברוא קסמים על דפים], ותעשי הוקוס פוקוס והסוף יהיה שונה; ושרון תהיה, ותשבנה יחד במטבח, כשעל השולחן לחם טרי וריבה, והיא תעשה לך מסאז׳ עיניים, ואז התינוקת שלה תבכה בחדר השני והיא תקום אליה, ואז תחבק אותך ותאמר: ״ אני צריכה ללכת״; סתם ללכת, הליכה רגילה, הביתה.

  2. כמה עצוב !! אין מילים לתאר!! את כותבת מושלם וחודרת ללב, לעצמות, לעיניים.
    תהיי חזקה אהובה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s