הרהור ביום ההולדת

רגיל

מישהו שומר עליי. לא מלאך, לא שרף, אדם ממש אמיתי.

האיש הזה חי איתי. קם בבוקר, המבט עוד פריך, הולך לישון הרבה אחרי שמחשיך, ובאמצע היום עבודה, עבודה, כמו גנב הוא מרים אפרכסת, מביט בקיר אטום כאילו חלון, מתקשר לראות איך אני מרגישה היום ואם הגעתי בזמן לרופא או לראיון, ואיך, הייתה נחמדה האישה? בדרך חזרה, אל תשכחי לקנות ג'ינג'ר ולימון, יין, תביאי לנו גם איזה ממתק, נחגוג. נחגוג מה? מה בוער? היא עוד לא אמרה כן. אם נחגוג מספיק חזק, מחר, גג יום חמישי, אני אומר לך, היא תתקשר.

מישהו קרוב שלי גם כשהוא רחוק, אני מרגישה את הבל פיו, נשימותיו, את חום גופו, גופו. הגוף שלי עכשיו מלא ציפורים אבודות במרחב וצמרמורת.

מישהו אהוב עליי אני חושבת אוהב אותי ויש בזה פליאה של איך זה קרה והכרת תודה על נדיבות.

מישהו לעולם אינו גורם לי לבכות, ולא נמלאות עיניי עד גדותן, דלי דמעות מלוחות, רק צחוק רם בלילה, מידיי מאוחר, די כבר, תפסיק, מחר אני מתחילה עבודה חדשה, כשהוא שר מעל בימת המיטה, אנד איי וויל אולוויז לאב יו, משחק את התפקיד הראשי, המשני, הגיבור, האישה, הנבל. אני בתפקיד הקהל.

מישהו חושב עליי בלב דברים טובים, אני יכולה להניח לרגע בצד את השוט הגדול, זה הפנימי, ביום שבת בבוקר חותך סלט טרי, עגבניות כל כך יפות, מרתיח שתי ביצים, מזמזם איזה שיר, קולה חצילים. זה זה המישהו שלי.

מישהו. ואפילו שיש לנו לא דירה, לא חצר, לא גינה, לא פינה, אני דופקת אצלו בדלת והוא תמיד עונה. על הקיר תמונת חתונה. זה נראה לי מוכר. על הגז סיר של מרק עדשים. שבי. הוא בדיוק מכין תה נענע. לשים לך עראק או סתם סוכר?

רק מישהו רואה אותי, העיניים שלנו נפגשות והפיות שלנו מתנשקים בטבעיות ככה, בלי הכנה, ואז אנחנו ממש, אין לנו מידיי, קרובים.

מישהו פגש אותי ילדה ופוגש אותי כל יום, הוא מוכן, גם אני מוכנה, מתבגרת.

מישהו כבר כמעט עשרים שנה.

למישהו יש גוף חלק ויפה, זרועות ששערות עדינות, כמעט נוצות קטיפה, מסודרות עליהן בסדר מופתי. מישהו מתרחץ שעות, מסתבן בספוג צהוב, בקפידה מצחצח שיניים, מכין את עצמו למלאכת חלום. אני בסבלנות מחכה, מחממת מיטה, כלומר, מרימה ומורידה את הכנפיים בשלג הסדין.

מישהו עושה חיקויים מדויקים של משוררים ששנינו מכירים ואני נופלת מהספה האדומה, זה כי שתינו יותר מידיי יין, אכלנו המון ענבים (מי שותה יין ואוכל ענבים? זה כמו לאכול לחם בפיתה), הוא אומר, השטיח הישן הזה כבר מזמן לא רך. אז מה ירדת? אני רוצה להיות אתך. אתה לא רוצה לפעמים להיות עם מישהי אחרת? בטח רוצה. נו? היא רק צריכה להיות משוררת. אוקיי? עם עיניים חצי חומות, חצי ירוקות. עם משקפיים מצחיקות. ושיהיה לה שער כזה קטן מסורק לצד. בקיצור, שהיא תראה כמו צב, רק בלי שריון. זהו? לא, שהיא תדע לשיר שירים מזרחיים בסגנון עדות אשכנז, במיוחד במקלחת. את מכירה כזאת אחת?

אם אתה תמות, אני אמות.

תגידי, למה את כל כך דרמטית? את ממש קשה. לפעמים אני רכה. את יותר רכרוכית מרכה. אתה טוען שאני רכיכה? את קציצה. עם שום ושמיר ופטרוזיליה? לא, קציצה בלי כלום, תפוח אדמה, ממש פשוטה. אז למה, השטיח, אתה בא? אי אפשר להחליט בשביל הלב. ואולי אני פשוט רעב.

מישהו אומר, תפסיקי כבר לכתוב ככה על האהבה, מישהו יעשה לנו עין לא טובה ובסוף נתגרש. אתה באמת חושש? לא ממש. כי אם נתגרש, אולי נתחתן עם אנשים זרים ונהיה נאהבים בסוד כמוס, נטוס לפאריז בחורף, זה יהיה בשנות העשרים של המאה שעברה, נהיה או-לה-לה משוררים, נדבר צרפתית, אני אחבוש ברט, לך יהיה שָל, או להיפך, כל היום נאכל בגט עם גבינת אמנטל, אבל איכותית, לא נצא מהחדר ימים, בחוץ יהיה קפוא. מה את אומרת על זה? טפו.

לפעמים, בדרך כלל, זה רק אני ומישהו, שלעיניים שלו יש צבע של אגוזים צעירים, ולגוף שלו ניחוח מור ובשמים וקינמון ולנשמה ריח של שושנת פרג חמה שיצאה הרגע, ממש עכשיו, מתנור. אחרי שנמות, מי יידע דבר על השנים, ימים, שעות שעברו בינינו, מי יעיד על תועפות אהבתנו?

מישהו ואני הולכים בחצות הלילה למצפה הכוכבים, אמרו בחדשות, מבול של מטאורים תכף נופלים. על הספסל אני משעינה ראשי על כתף, חבל שלא הבאנו קצת במבה או כיפכף או מה, אתה שובפם רעב? כפו כל הזמן חמה על כפי, תראי, הנה הראשון, איפה? שם! עכשיו בא השני, את רואה? אני רואה, אני אומרת, הגופים שלנו רועדים מהסתיו, משלכת אורות, מאני ואתה, השמחה הפשוטה, זה מותר? של היות בני תמותה בחיים.

»

  1. תחילה חשבתי לומר שהמישהו הזה שכתבת עליו הוא ברנש בר מזל אבל בעצם שניכם ברי מזל שיש לכם אחד את השני ואת היקום שיצרתם שתיארת אותו בצורה קסומה כל כך.תענוג של פוסט. מזלטוב

  2. מישהי ומישהו נפגשו. זה נס. כזאת אהבה נדירה. את נהדרת , אתם נהדרים וכל כך מרגשים.

  3. אני מאוד מאמינה בניסים, למרות שבדרך כלל הם לא קורים, אבל קורים דברים מוזרים כל הזמן. הספרות, למשל, והמקומות שהיא מובילה אותך אליהם, בגוף ובלב ובמחשבה, זה דבר מוזר. בעיניי הנס הגדול הוא שאני יכולה לכתוב פנימה, כמעט לעצמי, ושזה ידבר בשפה שאנשים בחוץ מבינים. זה לא קורה כל הזמן, אז כשזה כן, זו השמחה הכי גדולה בשבילי. כלומר, תודה רבה על התגובות היפות.
    וגם – בעיניי אהבה, במקום שהוא כל כך אלים וקשה (ויפה וככל הנראה המקום היחיד שהוא שלי), מקום לפעמים בלתי אפשרי, היא לגמרי מעשה חתרני.

    • הי ענת,
      אני רוצה לצטט בזריזות שיר של רולף יאקובסון בתרגום סבינה מסג:

      הגחליליות
      זה היה בערב ההוא עם הגחליליות
      כשחיכינו לאוטובוס לואלטרי
      וראינו זוג זקנים מתנשקים
      מתחת לעץ האגוז. זה היה אז
      שאמרת, ספק אל האויר
      ספק אלי:
      מי שאהב שנים רבות
      חייו לא חלפו לשווא.
      והיה זה אז שראיתי לראשונה בחיי
      גחליליות פורחות בחשיכה, מקיפות
      את ראשך כוכבי פז,
      זה היה אז.

  4. ענת, זה כל כך יפה… ממש מעלה לי דמעות איך שאת כותבת, והזוגיות שלכם החד-פעמית הזאת… ממני החלבית תקבלו רק עין טובה. נשיקות. שרי.

  5. שכחת את האצבעות הנהדרות, כמה אהבתי לשחק בהן כשהייתי קטנה.
    נ״ב לשאלתך: חסר לי הדיאלוג, פחות הזמן או המקום, כדי לכתוב.

  6. כמה קל ומזמין להצטנף באהבתכם, ולהרגיש שכל השאר מצטמצם ומתמזער, יש יקום שלם בחוץ, אבל הרבה לב וחלומות בפנים, והם הומים ופועמים והוגים ומשתרגים ועושים חשק גדול, והשתאות, ותחושה קטנה של ניצחון. תודה ענת יקרה.

  7. פשוט מדהים!את נותנת לי תקווה.אולי פעם אחווה מה שאתם חווים.שלחתי לכל מכריי.כולם נפעמים.את קוסמת ורוקחת של מילים.תודה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s