ראשונות או: הרהור עתידני על אלימות

רגיל

אתן תהיינה ראשונות. ייקחו אתכן במשאיות למקום מרוחק מאוד, תסענה שעות, יש אחת עם בקבוק קטן של מים, ואתן מאות, כולן רעבות וצמאות, וקר, בשמלות קצרות עם גרבונים או ארוכות, הרכב יטולטל בין הרים וגבעות, הערים הבוערות יוותרו רחוקות כמו פניהם המופתעות של אהוביכן. תמיד תהיה מישהי מאחור, עיניים כהות, פנים שבנקל אפשר, אפילו קל לשכוח, היא תנסה להתבדח, לנחש להיכן, היא תחשוב שזה משחק. בדרך תדבר בלי הפסקה על גשטאלט או על ברנהרד או על דלז. כשיעצרו והיא תוסיף, במין היסטריה חרישית, לצטט שירה בצרפתית, בודלר או ואלרי או מלארמה, בקת של רובה, במכה חזיתית, הם יהלמו בה בחוזקה בסנטר או ברקה, מכה אחת ועוד מכה, אחר כך היא תשתוק. בזמן אחר, אתן כבר לא זוכרות, או שזה היה לפני, הזמנים מתערבבים לרסק של שעות, מישהו, אולי המשופם? ירים את האלה ותישמע פקיעה קלה של עצמות ומיד אחר כך הערמות טבעית של איברים. לפעמים זה אתן. כבר אין לכן אַתְּ. לפעמים אחרות. בלילה תשכבנה על שמיכות מעופשות בריח שתן וזרע וזיעה קרושה, תקרבנה אל החזה הדווה ברכיים פצועות. הבכי ייעלם כמעט בהתחלה, וממילא לא יעזור, הרגש במקום הזה הוא מחלה, פעם הייתן בוכות מכל שטות, מתרגשות מעץ תות שעומד בפריחה, משיחה עם חברה של הלב מילדות, מילד בן שש אוחז חוט שסופו בבלון, היום הם ילמדו אתכן לצחוק צחוק שיגעון בפה מלא דם. "אתן זונות", הם יאמרו, "ובגדתן בעם", לכן, זה מובן, תהיינה אתן ראשונות. כל מה שחשבתן שלא יכול לקרות, בשעה שישנתן ספונות בשמיכות הפוך הלבנות בבתיכן בשכונות הנכונות, קמות לעבודה, אוכלות כריך עגול עם חביתה ומתאפרות או נשארות בפנים שלכן הגלויות, שעות מדברות בטלפון או דקות ומנתקות כדי לרוץ לעוד פגישה עם המנחה, עם העורך המתולתל, עם המנכ"ל או לנמל לקום איל פו, "ששוחטים במחירים, אבל אופנה זו האופנה", "תרצי חרדל דיז'ון עם המנה או סתם חרדל?", בשירותים תחזקנה את הצבע בשפתיים לסגלגל או לורוד, באצבעות מטופחות עם טיפטיפונת רוק תיישרנה הגבות. תמיד תהיינה מוכנות. עכשיו אתן סרוחות, הבוקר הוא רק הפרעה איומה, עיסה עכורה של דקות, ומקוות שלא יקרה לכן, מה שכבר מזמן קרה.

»

    • הי עידן, ב"עתידני" טמונה אירוניה, שאמורה להתגלות בסוף הטקסט. אולי זה לא מספיק ברור כפי שזה כתוב. ואנחנו תמיד מוכנות, פעם אני אראה לך את התיק שלי, יש לי שם אספקה של סוכריות וממחטות וניירות שיספיקו לשבועות.

  1. אלימות נגד נשים היא לא תופעה חדשה,לא בחברה הישראלית ולא בכל חברה אחרת ,שבה יש עליה בלאומנות ובערך שמייחסים לצבא,למשטרה ולשאר גורמי הביטחון ששולטים בחיינו.דוגמא די מזעזעת לאן זה יכול להגיע,אפילו ולמרות נוכחות משטרתית,את יכולה לקרוא כאן בבלוג של עידן לנדו:
    http://idanlandau.com/2011/10/04/mysogenia-in-anatot/

    זהו פוסט על הכמעט לינץ(או אולי יותר נכון לומר לינץ)שביצעו תושבי ענתות בחלק מפעילי השלום שהעזו להכנס לטריטוריה,שהם רואים כשלהם.מדוע השנאה מנותבת תמיד יותר לנשים?אולי משום שהם נתפסות כיותר חלשות,חסרות מגן או לפחות כך תופס אותם השכל השובינסטי.אישה מפגינה(או שומו שמיים)אפילו צועקת,נחשבת בעיניו כסכנת נפשות ממש.אני לא בהכרח אומר השכל השוביניסטי-דתי,משום שיש לא מעט דתיים שיודעים להתייחס יפה לנשים ומכבדים נשים(לפחות את אלו שלהם).אבל שובניזם קשור בעיקר לעליה בלאומנות.עליה כזאת היא מדד טוב לעליה באלימות נגד נשים בכלל,כי,שוב,כאשר עולה השנאה לכל מה ששונה מאיתנו,לא ניתן לשלוט בה והיא גם פונה פנימה והחוצה,לכל הכיוונים ודורשת את קורבנותיה.

    זה דבר ראשון.

    דבר שני,שאפשר לשאול,האם אנו עצמנו איננו אלימים?האם אין בנו אלימות ואפילו תהיה אלימות פנימית שבמחשבות,כזאת,שעשויה להיות מוקרנת אל תוך המציאות ובדרך "הקארמה" אנו נושאים בתוצאותיה?

    אני אומר לך במלוא הכנות,שכאשר שמעתי בזמן האחרון את מירי רגב מדברת,היה בי משהו אינסטנקטיבי שאמר,"אלוהים,שמישהו יסתום לה כבר את הפה!"

    אני,כמובן,לא מקשיב במקרים כאלו לצדדים האינסטנקטיביים שלי,משום שאני יודע שאני חי במדינה דמוקרטית ולכל אחד,כולל אני,יש זכות לברבר ולקשקש.עדיין,אינני נקי מאלימות,לפחות לא ברמה האינסטנקטיבית,כי ברמה האינסטנקטיבית,כאשר אנו מאתרים,לפחות ברמה ההשערתית,מישהו או משהו,שאנו אפילו רק מדמיינים שהם מסכנים אותנו בטיפשותם או איוולתם או רישעותם,הנטייה הראשונית שלנו היא לתת למוח הזוחלים לדבר ולאחר מכן למערכת הלימבית.אצל הרבה אנשים זה נעצר שם ואז האלימות מתפרצת החוצה ותוצאותיה קשות.אצל חלק מהאנשים,זה מגיע לקורטקס,שעושה סדר בדברים,מסביר,מבאר ונותן מקום.שם את עצמו בנעלי האחרים(אם כי לא תמיד מוצא את עצמו שם:)

    יש לתפוס את הדברים בהקשרם,זה חשוב מאוד.

    אני ראיתי את התמונה הזאת של השוטר שבאמצעות חניקה מהירה הרחיק מפגינה שצעקה.שמתי לב,ששניות לפני שעשה זאת הוא ממש נהג כפי שנהג תת אלוף אייזנר לפני שהעיף את הקת של רובהו אל הסנטר של המפגין הדני.
    התנהגות אימפולסיבית כזאת של אדם מלמדת דבר ראשון רק עליו,לא על כל המכלול והיא אומרת,שבמקרה דנן,כל התהליך לא הגיע לקורטקס.יכול להיות שבמצבים אחרים בחייו של האדם,הרבה פעמים יש מעורבות של הקורטקס ואולי לעולם אין מעורבות של הקורטקס.

    ועדיין אנו מדברים על ספרות,והפוסט הזה הוא ספרותי למדי,פואטי מאוד.אולי כדאי להכניס עוד הקשר ספרותי.נדמה לי שבאיש ללא תכונות של מוסיל יש תיאור עמוק ויפה(במידה מרובה פואטי ביותר) של הסיבות לאלימות בין בני אדם ואולי לאלימות כלפי נשים בפרט.
    נדמה לי שכל אחד מאיתנו מבין בחוש כי הוא יכול להיות קורבן לאלימות קשה לא רק של גורם אקראי ולא ידוע במציאות,שלא ניתן לצפות את מהלכו,אלא גם לגורם שאנו נוטים לתת בו בדרך כלל אמון כעיוורים,דהיינו מוסדותיה של אותה מפלצת שמכונה מדינה(וגם על זה יש למוסיל מה לומר:)

    מגיע לי שאצחק כאן על עצמי ואסיים באירוניה עצמית.(אפרופו מירי רגב ורצוני,שאולי לגיטימי במקצת כי אני משלם את משכורתה,שתשתוק קצת:)

    יום אחד חזרנו ברכב אני ועוד אדם מדרום הארץ למרכזה,בדרך נסע הנהג בנתיב השמאלי,כאשר היה אמור,כמובן לסוע בימני.הוא עשה זאת בהיסח הדעת ולזמן קצר מאוד לאחר פניה שמאלה מרמזור.תוך רגע אותת לנו שוטר ברכב משטרה באמצעות רמקול לעצור בצד.עצרנו.הוא הגיע מכיוון החלון שלי,פתחתי את החלון ואולי במה שנתפס כזחיחות דעת בעיניו שאלתי:"מה בדיוק הבעיה?"

    התשובה שלו הייתה :"סתום את הפה,אתה לא הנהג,אני לא מדבר איתך."כך בפירוש הוא אמר לי:"סתום את הפה,לא רוצה לשמוע אותך בכלל"..:)

    באמת סתמתי את הפה,מי רוצה להסתבך עם אדם שהקורטקס שלו לעיתים אינו מתפקד במיטבו.

    לצערנו יש הרבה בעלי תפקידים בכירים או נושאי משרה ציבורית בהרבה מקומות,שזה המצב המדוייק שעשוי לתאר אותם.לצערנו,לפעמים אלו ראשי מדינות ואפילו נשיאים.

    לצערנו,איננו יכולים לומר בוודאות,לא חטאנו,לא עווינו,לא פשענו,לא שנאנו את האחר,אפילו רק במחשבה.
    על זה בדיוק אמר ישו,מי שלא חטא,שיזרוק את האבן ראשון.

    אבל אף אחד לא קם.

    אלימות היא חלק מהנפש האנושית,מהמבנה שלה,הדרך לצמצמה הוא להרחיב את שיתוף הפעולה,ההבנה והאמפטיה כלפי האחר ולהקים מוסדות צודקים והוגנים,שיכולים לאפשר לאדם לבטא את אשר על ליבו.
    מי שחש שאין לו מה להפסיד ואין לו איך להשפיע עשוי לבחור באלימות לא כמוצא אחרון,אלא כמוצא ראשון.
    אולם אלימות היא "האפשרות" שבה בוחרים חלשי הדעת.(היא איננה אפשרות כי רק הקורטקס יכול לברור אפשרויות)יש תמיד מה להפסיד ויש תמיד איך להשפיע.גם לחינוך יש כאן מקום גדול.זה המקום שאותו כדאי להרחיב ראשון על מנת שלא נצטרך לעולם להגיע למצב אפוקליפטי כמעט כמו זה שאת מתארת.

    • הי מוטי, תודה על ההפניות, אני חושבת שהפוסט הזה נולד אתמול בלילה מתוך תחושה מאוד עמוקה של פחד ושל חוסר אונים למראה שחוזר אצלי בראש בלופ כבר כמה ימים. מתוך הפחד הזה נולד טקסט שהוא עצמו אלים, ולכן אולי סותר ומבטל את עצמו? זה לא חשוב, חשוב שנצא לחיים, להפגנות כדי שהתמונות שאני כותבת לא יוכלו לקרות.

      • בינתיים נזכרתי בעוד כמה וכמה דברים,אבל כדאי לי לרסן מפעם לפעם את העולם האסוציאטיבי שלי אחרת אין לדברים סוף וקצה.:)

        בכל אופן,אי אפשר לדבר על אלימות בלי לדבר על הסרט של סטנלי קובריק התפוז המכני.כסרט(לא כספר)האפקט שלו מדהים.הוא מציג יפה את האלימות של החברה ואת האלימות של המדינה.בגדול,הרי אלימות היא כל דבר שפוגע ומסיג גבול,הן באופן פיזי,אל גופו של אדם אחר ופגיעה בו והן באופן "נפשי",צימצום של "מהותו",הגבלתה,כליאתה וסגירתה.
        חברה,שחיה בחוסר מודעות לפגיעה באחר הנעשית בשמה,מקימה מוסדות התומכים בפגיעה באחר,בסופו של דבר נפגעת בעצמה מכל המנגנונים שהוקמו.זאת חרב פיפיות.נדמה לי שתמיד יש להבדיל בין פעולה מתוך נקמה לבין פעולה מתוך שיקול דעת.לאורך כל ההיסטוריה היה רצונו של ההמון לראות את שנואי נפשו(מכל מיני סיבות,אפילו דמיוניות,שקריות,הזויות)תלויים בכיכר העיר.זאת מטאפורה,אבל גם כאשר אנו מתבוננים באלו התלויים בכיכר העיר באירן למשל,אין לנו כל סיבה לחוש שאנו טובים יותר.לינץ יכולים לבצע גם באופן נפשי.להעלות על המוקד זה דבר שלא נעשה רק בימי הביניים.לבשל על אש קטנה?זה לא רק את הכופרים הישנים והטובים.

        מה שהתקשורת עושה לדפני ליף היקרה,זאת סוג של אלימות,התקשרות היא בסך הכל אינדיקטור להלך רוח כללי.במובן זה,המדינה הזאת במידה מסוימת מתחרפנת ורואים את האינדקטורים לכך גם בדיעות ובהתנהגות של חלק מחברי הכנסת וגם בטוקבקים בעיתונות.

        לפחות יש משהו טוב בכך,כאשר אנו לא רק נהיה עם ככל העמים,לא טובים יותר ולא טובים פחות מכל האחרים וגם נרגיש בדיוק שאין בנו כל סגולה מיוחדת ההופכת אותנו ליותר מוסריים או נעלים,או אז אולי מתוך הכרת המציאות הזאת,שאין בה שקר,נוכל לבנות משהו יותר יציב,יותר אמיתי,יותר בעל תוקף.

        מי שחי בהכחשה ובשקר עצמי על היותו טוב(בעוד האחר הוא הרע),אדם כזה או חברה כזאת,צועדים כל הזמן על סף תהום.אינספור סיפורים וספרים עושים,בין היתר,מהמרווח הזה מטעמים.

        שמעתי השבוע כי סגן נשיא איראן טוען,שהציונים הם מפיצי הסמים בעולם וההוכחה היא שאין שום ציוני שהוא מסומם.:)

        כפי שזה נראה לי,הוא ממש טועה.מספיק להקשיב לדברי ההבל של כמה מנבחרינו בשבועות האחרונים,(נניח אנסטסיה),לראות עד כמה הם יוצאים מגדרם כדי לקבל דיקטטור(שאלוהים יודע מהם תוכניותיו הבאות)ולראות כיצד הם מוכנים לבזבז מיליוני שקלים כדי לנסר בתים למאות חלקים עבור מספר מצומצם של משפחות(בעוד עשרות אלפי משפחות אחרות אם לא יותר,נאנקות תחת עול המיסים וחוסר יכולתם לרכוש בית בעצמם),כדי להבין,שיש כאן הרבה מסוממים במדינה הזאת ואף אחד כרגע לא נראה כשוקל גמילה(לפני כן אמורה לבוא ההכרה וזאת באה רק ברגעי סף אסון)

        ולמרות זאת,יש לפתח בכל מחיר אמפטיה כלפי כל המסוממים שנכנסים לקריז מפעם לפעם,כי מי שלא מסוגל לפתח אמפטיה כלפי אחרים,הסבירות היא שהוא מסומם בעצמו.וגם הוא נמצא בקריזה.קשה מאוד שלא לקבל קריזה במדינה הזאת,אבל הסבירות היא שזאת הטענה של כל אדם בכל מדינה.הטבע האנושי זהה.זאת גם הנחמה.:)

  2. ענת, הכתיבה שלך מצמררת ומטלטלת; וזה בוקס לבטן וללב- מה שכתבת ומה שקורה כאן, שקורה, שקרה, שכבר מזמן קרה. הכוח שלנו הוא בעצם האמירה: בכתיבה, במחאה. הכוח שלכן הוא ביכולת שלכן להגיד ולכתוב ולצעוק, אמרתי השבוע לנשים בסדנת הכתיבה שהנחתי במופע הסיום שלהן. ואני עצמי משתתפת בקורס הגנה עצמית לנשים: עם כל מכה שאנחנו נותנות מלמדים אותנו לצעוק: לא!!! כמה הלא הזה הוא לא מובן מאליו, וכמה מנסים להשתיק פה את הלא, את הקולות שמוחים נגד הגזענות והשחיתות והניצול. הלא הזה לא יאלם

    • אני מושפעת מפינטר בקטע הזה, כל פעם אומרת לעצמי להפסיק לקרוא את המחזות המבריקים שלו כי הם משחירים לי את החלומות, ולא מסוגלת. ואז החלומות קמים לחיות. אני איתך בזה, ליאור. לגמרי.

  3. ענת יקרה,
    אני חושש כי זה מעט מוגזם וקצת החזיר אותי בזיכרון לשנת 1997 אז היה נראה כאילו ממשלת ביבי אומרת לפרק לחלוטין את
    לא רק את הלגיטימיות של תהליך אוסלו אלא גם את השמאל באשר הוא שמאל [כאמור לא כך קרה, ודווקא השמאל (מצביעים כמוני) שנקטו בוודאי בהצבעה אנטי-ביביאנית העלו לשלטון את אהוד ברק שנתגלה כראש ממשלה גרוע עוד יותר] . אל תטעי בי, אין לי כל חיבה לביבי, אפילו לא מעוטה שבמעוטות (לא הצבעתי-לא מצביע- לא אצביע), ובכל זאת אני חושש כי תמונה אחת של שוטר ערס החונק מפגינה, אינה בהכרח מעידה על מצב זכויות הנשים בישראל, ועל מעמדן בפני מוסדות אכיפת החוק, אלא על העובדה לפיה משטרת ישראל אינה מקפידה מספיק על בחירתם של השוטרים הנשלחים לשטח במקרה של הפגנות והבעת מחאה חברתית.
    הריי משטרת ישראל תפסה אך לפני מספר שנים (לא בעדינות, יש לומר: טלטלה בגסות), בנות אולפנה, שסירבו לפנות את גוש קטיף; גם מתנחלות בעמונה ודומותיה, טולטלו כזכור– וגם אליהן לא התייחסו בכפפות של משי (משום שהן ימניות, או חוץ תל-אביביות), כך שכנראה לא מדובר ביחס אלים ומכוון לכתחילה כנגד נשים (גם אל מפגינים בבילעין או בקריית ארבע, לא מתייחסים בעדינות יתירה) ולאו דווקא כנגד נשות שמאל, אלא כלפי מי שנתפסים כמפירי/ות חוק ופוגעים בסדר הציבורי. כל אלימות נגד נשים היא מזעזעת וודאי לא נוחה לי. אבל מכאן ועד גולאגים או מחנות מעצר למפגינים, הדרך ארוכה עד מאוד.

    התמונה מזעזעת, בכל קנה מידה, ואני מקווה כי האירוע יבורר ברמה משפטית, ויינקטו הליכים כנגד השוטר החונק.

  4. הי שועי יקר, לפני מספר שבועות קראתי כתבה על כך שנשים הן תמיד הראשונות לשלם קורבנות בעיתות של משברים או מלחמה. זה התיישב לי בראש. אחר כך קראתי פינטר ואחר כך הייתה התמונה הזו. מה שהטריד אותי בתמונה הוא הפער בין הסטטיות של הגברים מסביב, של השוטר, שנראה רחב וחזק על האדמה, מול התנועה הבלתי נסבלת של הטלטול של האישה במרכז. מתוך כל זה נולדה הנסיעה הזו. אם היא מוגזמת – למרות שאני באמת עוסקת הרבה בדמיון ובבידיון, אני חושבת שבמקרה הזה, הדברים קרו וקורים במציאות הקרובה והרחוקה כל הזמן, והכל יכול לקרות, כי הכל כבר קרה.

  5. ענת, לפני מספר שנים, הלכתי עם חבר בשעת לילה באיזו שכונה רמת גנית, כשפתאום ראיתי איש שוכב בין מכוניות. באתי לראות מה שלומו, והאם הוא פצוע. התברר שהיה זה שוטר שכנראה ארב. הוא התנפל עליי בצעקות ובדחיפות וכמה שוטרים נוספים הגיחו. מסתבר שהם קיבלו איזו ידיעה על סחר בסמים באזור וארבו במקום. ערכו לנו תישאול במקום וגם בדיקה גופנית לא-נעימה ובלתי סבירה, למרות שהזדהינו כסטודנטים, והשוטרים ראו בתעודת הזהות שלי שאני נשוי ואיש משפחה. אחרי שהוברר שאנחנו סתם עוברי אורח (חברי הטוב גם מתגורר בשכונה). ביקשתי את שמו ודרגתו של השוטר שהתנפל עליי. חבריו ניסו לגונן עליו, וכמובן שהתנצלות מצידם לא היתה על הפרק. כאשר התקשרתי למשטרה לדווח על כך, איש לא התעניין בסיפור, עוד לפני שסיימתי להתלונן הבנתי שאיש לא עומד לעשות עם התלונה שום דבר; ואמנם לא הוזמנתי אפילו כדי לברר את הדברים.
    למה אני כותב את הדברים? להמחיש כי אפשר כי אין המדובר כאן בסיפור של אלימות נגד נשים או בהטייה כנגד מפגינים מן השמאל, אלא באלימות בלתי סבירה שהופעלה שלא בצדק על ידי שוטר אלים, המנצל את דרגתו ואת מקומו החברתי (כביכול) שאוכף חוק, ומפעיל אלימות שרירותית.
    בכל מערכת שהיא ישנם אנשים נפלאים וגם אנשים מנוולים. מסופקני, האם מישהו הנחה את אותו השוטר להכות כפי שהוא היכה את המפגינה.

  6. הסיפור שלך חזק, שועי, ואני שמחה שיצאת יחסית בזול מכל העניין. מבחינתי, המערכת, שככל הנראה אכן יש בה אנשים נפלאים וגם מנוולים וגם כאלו שהם גם וגם וגם, כמו כולם, לא זקוקה להגנה שלי. כפי שנוכחנו, יש לה המון אמצעים (כוחות ביטחון וכוחות תקשורת וכוחות השוק וכו'). האישה במרכז התמונה כן. אני לא יכולה להוציא אותה מהתמונה ולמחוק מהראש, בעיקר שלה, את המראה הזה. אני כן יכולה לכתוב בניסיון לצעוק את אותה צעקה למראה התמונה. אפשר לומר, אני לא מכירה אותה אישית, רק יודעת ששמה כשם אחותי, שכתבתי את הטקסט הזה בשבילה.

    • תודה, יהודית. לפעמים, כמו כאן, אני פוחדת (מכל מיני דברים שקורים וקוראים) ובנוסף, אני גם מפחידה את עצמי. אולי בגלל זה, זה יוצא מפחיד.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s