ירח ומתנה

ירח

בתמונה שזכורה לה, צרובה על גלגל העין הפנימית, הם מחכים. הוא לובש את החליפה השחורה היחידה שלו, בלי הז'קט כי יוני וחם, רק מכנסיים בבז' וחולצה לבנה מכופתרת, מתוך הרגל הוא מניח את כף היד הגדולה על הירך, קצת מעל הברך, כדי להסתיר כתם שטבע שם, מרק, דייסה, ביצה רכה, לפני שנים. צפוף בתוך החליפה הישנה הוא יושב, והיא עוד לא נערה לידו, משעינה את המרפקים על הפנלים של המרפסת בסלון, מצמידה את הפנים לסורגים, העיניים שלה רצות הלוך ושוב על המדרכות השקטות של יום שישי, אחר-צהריים מאוחרים, האור עדיין במלואו אבל מהר מאוד הופך חיוור בגוון ורדרד כמו האודם, שהוא מרשה לה, אבל רק היום, למרוח, כשהיא חוזרת מחדר השינה, היא מחייכת לעצמה, מרוצה מהפנים המצוירות, והוא בכף יד גדולה, אוחז לה בפנים שלה, דומות לשלו, מקרב אליו קדימה, מלקק אצבע עבה אחת, מנקה בעדינות את הצדדים המרוחים, ככה הם יושבים, מעבר למרפסת פרברים, היא בוהה החוצה, השמיים במזרח הזה כחולים וצלולים, מעט עננים, שנדמה שהם קשורים למרפסות בחוט דקיק, שמישהו תכף וממש יגזור, אבל בינתיים הם עוד שטים עד אליה כמו בלונים בצורות של חיות, הוא מסובב את הראש לאחור, מסתכל אל שולחן העץ בפינת אוכל, שהפך חגיגי, כשכיסה אותו במפה לבנה רקומה, הניח על צלחות נייר פצצות פופקורן שגלשו מכל הכיוונים, כל פעם שנפל אחד על המפה, הוא קם וניקה, מקפיץ אותו לתוך הפה, רגע באוויר ואז פוגע פנימה, עוד בצהריים הוא סידר בשורות וופלים שחומים, טופי אמיתי שקנה בסיטונאות על יד השוק, כוסות בצבע מים עם מיץ ממותק בשני טעמים, פטל ודובדבנים, עומדות בצדדים, חצאי ירח מסוכרים בצבעים זוהרים, וחרבות בייגלים ארוכים ודקים, מבהיקים ממלח, ובפינה השמאלית, הרחוקה, סוכריות סוס שחורות שהיא יודעת שקנה לעצמו, כי אף ילד שהיא מכירה לא אוהב, ושוקולד חלב, ששבר לקוביות מיד אחרי שקנה והחביא חצי בחדר השינה, כדי שלא תשמין או תתחלה. אחר כך הוא קם למטבח להקפיץ עוד פופקורן, לא מספיק, והיא רואה את הגב הרחב שלו מרחיק ומעמיק לתוך החללים. הערב יורד עליה בדיוק כשהיא יושבת לבדה. כשהוא חוזר, את הכל היא רואה חזק, אומרת לעצמה, מה, הוא נעצר ליד השולחן, ומביט בו כאילו הוא יצור חי שזקוק למגע, לאהבה, והיא רואה איך הוא לוקח בקצות האצבעות חצי ירח מסוכר, ומכניס אותו לפה, ובלי לגמור ללעוס מכניס עוד אחד ועוד אחד הרבה ועוד, וקולות הסוכר המתנפץ מתוק בפיו מגיעים, אז היא קמה, כאילו זה סימן למעשים ברורים, וממש עכשיו תורה, ובידיים דקות סוגרת את הוויטרינה, הוא מדליק את האור הלבן במטבח, מוציא את קופסאות הקרטון המרובעות של הממתקים, פותח שקיות, מכניס דבר למקומו, ואז יוצא ומסתכל על המפה הלבנה, שנשארה ריקה כמו עיר שכרגע נחרבה, מכבה את האור במטבח, הולך לכיוון חדר השינה, אבל לפני שמגיע למסדרון הארוך, מסתובב לראות אותה עומדת בשמלת היומולדת הסגולה במרכז הסלון, היא מחייכת אליו, שיידע שלה לא אכפת, והוא אומר "חולירות, טפו יופטבויומט" ומסתובב ומוסיף ללכת.

מתנה / צ'סלב מילוש

יוֹם כֹּה מְאוּשָׁר.
הָעֲרָפֶל נָמוֹג מוּקְדָּם, עָבַדְתִּי בַּגָּן.
קוֹלִיבְּרִים נִצְמְדוּ אֶל פֶּרַח הַקַּפְּרִיפוֹלְיוּם.
לֹא הָיָה דָבָר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה שֶרָצִיתִי לְעַצְמִי.
לֹא הִכַּרְתִּי אִיש שֶׁכְּדַאי הָיָה לְקַנֵא בּוֹ.
אֶת הָרַע שֶׁהָיָה שָׁכַחְתִּי.

לֹא בֹּשְׁתִּי לַחְשוֹב כִּי הָיִיתִּי מַה שֶּׁהִנְנִי.
לֹא חַשְׁתִּי כָּל מַכְאוֹבֵי גּוּף.
בְּהִזְדַּקְּפִי רָאִיתִי יָם כָּחוֹל וּמִפְרָשִׂים.

(מפולנית: דוד וינפלד)