ירח ומתנה

רגיל

ירח

בתמונה שזכורה לה, צרובה על גלגל העין הפנימית, הם מחכים. הוא לובש את החליפה השחורה היחידה שלו, בלי הז'קט כי יוני וחם, רק מכנסיים בבז' וחולצה לבנה מכופתרת, מתוך הרגל הוא מניח את כף היד הגדולה על הירך, קצת מעל הברך, כדי להסתיר כתם שטבע שם, מרק, דייסה, ביצה רכה, לפני שנים. צפוף בתוך החליפה הישנה הוא יושב, והיא עוד לא נערה לידו, משעינה את המרפקים על הפנלים של המרפסת בסלון, מצמידה את הפנים לסורגים, העיניים שלה רצות הלוך ושוב על המדרכות השקטות של יום שישי, אחר-צהריים מאוחרים, האור עדיין במלואו אבל מהר מאוד הופך חיוור בגוון ורדרד כמו האודם, שהוא מרשה לה, אבל רק היום, למרוח, כשהיא חוזרת מחדר השינה, היא מחייכת לעצמה, מרוצה מהפנים המצוירות, והוא בכף יד גדולה, אוחז לה בפנים שלה, דומות לשלו, מקרב אליו קדימה, מלקק אצבע עבה אחת, מנקה בעדינות את הצדדים המרוחים, ככה הם יושבים, מעבר למרפסת פרברים, היא בוהה החוצה, השמיים במזרח הזה כחולים וצלולים, מעט עננים, שנדמה שהם קשורים למרפסות בחוט דקיק, שמישהו תכף וממש יגזור, אבל בינתיים הם עוד שטים עד אליה כמו בלונים בצורות של חיות, הוא מסובב את הראש לאחור, מסתכל אל שולחן העץ בפינת אוכל, שהפך חגיגי, כשכיסה אותו במפה לבנה רקומה, הניח על צלחות נייר פצצות פופקורן שגלשו מכל הכיוונים, כל פעם שנפל אחד על המפה, הוא קם וניקה, מקפיץ אותו לתוך הפה, רגע באוויר ואז פוגע פנימה, עוד בצהריים הוא סידר בשורות וופלים שחומים, טופי אמיתי שקנה בסיטונאות על יד השוק, כוסות בצבע מים עם מיץ ממותק בשני טעמים, פטל ודובדבנים, עומדות בצדדים, חצאי ירח מסוכרים בצבעים זוהרים, וחרבות בייגלים ארוכים ודקים, מבהיקים ממלח, ובפינה השמאלית, הרחוקה, סוכריות סוס שחורות שהיא יודעת שקנה לעצמו, כי אף ילד שהיא מכירה לא אוהב, ושוקולד חלב, ששבר לקוביות מיד אחרי שקנה והחביא חצי בחדר השינה, כדי שלא תשמין או תתחלה. אחר כך הוא קם למטבח להקפיץ עוד פופקורן, לא מספיק, והיא רואה את הגב הרחב שלו מרחיק ומעמיק לתוך החללים. הערב יורד עליה בדיוק כשהיא יושבת לבדה. כשהוא חוזר, את הכל היא רואה חזק, אומרת לעצמה, מה, הוא נעצר ליד השולחן, ומביט בו כאילו הוא יצור חי שזקוק למגע, לאהבה, והיא רואה איך הוא לוקח בקצות האצבעות חצי ירח מסוכר, ומכניס אותו לפה, ובלי לגמור ללעוס מכניס עוד אחד ועוד אחד הרבה ועוד, וקולות הסוכר המתנפץ מתוק בפיו מגיעים, אז היא קמה, כאילו זה סימן למעשים ברורים, וממש עכשיו תורה, ובידיים דקות סוגרת את הוויטרינה, הוא מדליק את האור הלבן במטבח, מוציא את קופסאות הקרטון המרובעות של הממתקים, פותח שקיות, מכניס דבר למקומו, ואז יוצא ומסתכל על המפה הלבנה, שנשארה ריקה כמו עיר שכרגע נחרבה, מכבה את האור במטבח, הולך לכיוון חדר השינה, אבל לפני שמגיע למסדרון הארוך, מסתובב לראות אותה עומדת בשמלת היומולדת הסגולה במרכז הסלון, היא מחייכת אליו, שיידע שלה לא אכפת, והוא אומר "חולירות, טפו יופטבויומט" ומסתובב ומוסיף ללכת.

מתנה / צ'סלב מילוש

יוֹם כֹּה מְאוּשָׁר.
הָעֲרָפֶל נָמוֹג מוּקְדָּם, עָבַדְתִּי בַּגָּן.
קוֹלִיבְּרִים נִצְמְדוּ אֶל פֶּרַח הַקַּפְּרִיפוֹלְיוּם.
לֹא הָיָה דָבָר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה שֶרָצִיתִי לְעַצְמִי.
לֹא הִכַּרְתִּי אִיש שֶׁכְּדַאי הָיָה לְקַנֵא בּוֹ.
אֶת הָרַע שֶׁהָיָה שָׁכַחְתִּי.

לֹא בֹּשְׁתִּי לַחְשוֹב כִּי הָיִיתִּי מַה שֶּׁהִנְנִי.
לֹא חַשְׁתִּי כָּל מַכְאוֹבֵי גּוּף.
בְּהִזְדַּקְּפִי רָאִיתִי יָם כָּחוֹל וּמִפְרָשִׂים.

(מפולנית: דוד וינפלד)

»

  1. ענת יקרה,
    תודה על פרוזה יפה ומדודה. הסוף מעט הדהד אצלי את "הנשף" של אירן נמירובסקי (למרות שכאן מדובר בסיטואציה שונה לגמריי, ובכל זאת מסיבה שהאורחים אינם מגיעים), ואם התעוררו בי הדהודים, זה רק סימן לטיב הכתיבה (-:

    • תודה רבה, שועי, בדיוק לפני כמה חודשים קראתי באיחור את 'סוויטה צרפתית' שלה ומאוד התרשמתי, במיוחד מהחלק הראשון של הספר. לא קראתי את 'הנשף', עכשיו זה מסקרן…

  2. כרגיל כתיבה נהדרת ומרגשת. אני חושב שתארת פחד קמאי של כל אחד שמארגן ארוע.

  3. יש לי קורס(אחד מני רבים) של ה- teaching company שמפעם לפעם אני חוזר אליו.בדיוק היום עברתי על שני שיעורים שעוסקים בתיאורים ובסגנון.באשר לסגנון הוא מתאר שם שלושה סגנונות,הסגנון המקסימליסטי,המינימליסטי והליריציסטי.
    מעניין מה הסגנון שלך?(יכול להיות בהחלט גם שילוב של סגנונות:)

    דרך אגב,שלא תביני אותי לא נכון,אני ממש לא מאמין בצירופי מקרים.כדי להכין את עצמי לקריאה הולמת ומדוייקת יותר בטקסטים,אני יושב ולומד ויוצא מפעם לפעם,שהלימוד הזה משרת אותי בדיוק בזמן שבו אני צריך אותו,למשל עכשיו.

    זאת גם מתנה,שדעתו של אדם מתרחבת,מתעדנת והוא רואה את העולם כל פעם קצת אחרת,את האנשים קצת אחרת,את הדברים קצת אחרת,את עצמו קצת אחרת.באופן חומל יותר,שקט יותר,פחות פצוע,פחות רעב.יותר מכיל כאב (מבלי שזה מטביע אותו).יותר מסתפק "במועט".יותר מסתפק בעצמו,כי עצם מעצמו הוא עולם ומלואו.כי מהי התפתחות אם לא מצב שבו אדם מבקש בנפשו לאהוב אחרים מבלי לדרוש שיאהבו אותו תחילה?הוא נותן משהו ואינו יודע איך יתקבל!:)

    אכן זה מצב של יום הולדת.וזה דורש שאדם ילמד לאהוב עצמו תחילה או יהיה בתהליך מתמיד של התאהבות בעצמו.הוקרת הפלא החד פעמי שהינו(לא,לא במובן הנרקיסיסטי,כמובן:).

    אבל מה המשמעות של לאהוב את עצמו?כיצד אדם יכול לאהוב את עצמו?שאלה טובה.נדמה לי שדבר ראשון הוא משהה שיפוט,לאחר מכן הוא שוהה ברגע,עם עצמו,בלבדיות של עצמו,מקבל אותו,גם אם על פניו ,נראה שהוא נושא בתוכו חורבן מסוים או אפילו מוחלט.ללמוד לאהוב את הגורל של עצמו,את האישיות הפרטית.זהו תהליך שנושא בתוכו הרבה סבל והרבה מתנות.

    הכאב יכול להציף,בייחוד ילד שנשאר לבד "ביום הולדתו".יחד עם זאת,יש גם ילדים|(לא רק מבוגרים)שבנו לעצמם לאורך השנים,במקביל לתהליך הזה וכחלק ממנו,מעין "תיבת נוח".

    כמה נפלא הוא הדבר לצרף ולהזמין אחרים אל תוך תיבת הנוח הפרטית שלך?זה ביטוי לאהבה,כי שיתוף במקום ובחלל הפנימי,וזה לא ברור מאליו,הוא ביטוי לאמון.להשאיר דלת פתוחה ביום ובעיקר בליל,זהו ביטוי לאמון.כאשר מישהו מזמינך לביתו ומוכן לארח אותך ללא תנאים\זהו ביטוי לאמון.רק תבוא.באת?יפה,יש מה לראות ויש היכן לשהות.לא באת?גם יפה,התיבה היא נפלאה ומלאה חיות שונות ומשונות,קטנות וגדולות,יש די והותר לאלף שנים.המלכות היא לכולם.יום ההולדת הוא של כולם.

    אפרופו ירח,הנה אלתרמן:

    גַּם לְמַרְאֶה נוֹשָׁן יֵשׁ רֶגַע שֶׁל הֻלֶּדֶת.
    שָׁמַיִם בְּלִי צִפּוֹר
    זָרִים וּמְבֻצָּרִים.
    בַּלַּיְלָה הַסָּהוּר מוּל חַלּוֹנְךָ עוֹמֶדֶת
    עִיר טְבוּלָה בִּבְכִי הַצִּרְצָרִים.

    וּבִרְאוֹתְךָ כִּי דֶּרֶךְ עוֹד צוֹפָה אֶל הֵלֶךְ
    וְהַיָּרֵחַ
    עַל כִּידוֹן הַבְּרוֹשׁ
    אִתָּהּ אוֹמֵר- אֵלִי, הַעוֹד יֶשְׁנָם כָּל אֵלֶּה?
    הַעוֹד מֻתָּר בְּלַחַשׁ בִּשְׁלוֹמָם לִדְרֹשׁ?

    מֵאַגְמֵיהֶם הַמַּיִם נִבָּטִים אֵלֵינוּ.
    שׁוֹקֵט הָעֵץ
    בְּאֹדֶם עֲגִילִים.
    לָעַד לֹא תֵעָקֵר מִמֶּנִּי, אֱלֹהֵינוּ,
    תּוּגַת צַעֲצוּעֶיךָ הַגְּדוֹלִים.

    • תודה על התגובה היפה, תיבה של מתנות שלחת, מילים ומחשבות ושיר, שאני אוהבת, וזה מצחיק, כי לפני כמה שנים הקליטו אותי קוראת אותו בדיסק שצורף לספר "אלתרמן / משורר בעירו", שראה אור במלאת מאה שנה להולדתו. לפני שפירסמתי את הפוסט, ניסיתי לצרף את ההקלטה, אבל לא הסתדרתי עם הקבצים, ופתאום הוא הגיע אליי מכיוון אחר, שלך. אם אצליח עם הטכנולוגיה, אשלח לך.
      ואיזה סגנון אני? אין לי מושג, זה כל הזמן משתנה וגם תלוי אם כותבים שירה או פרוזה או שניהם.
      ואגב מתנות, המתנה של מילוש דומה למתנה של הילדה בסיפור הקטן שלי, שניהם מקבלים את המצב כמות שהוא, למרות שמדובר בגילאים וסיטואציות שונות ואפילו הפוכות.

    • מה יש בה, בתמונה הזאת, של ילדתיומולדת יושבת בשימלה חגיגית וכל הממתקים הצבעוניים והעליזים והחטיפים שנקנו ברוב התכוונות ורצון מסודרים יפה-יפה, ממתינים ממש כמוה, והמתח הזה, לצילצול בדלת, לטיפוף כפות רגליים קטנות, אל מול הדממה הנמתחת ונמתחת והעליבות, והבדידות, והאכזבה… מה יש בה שמכאיב כל-כך, ושובר את הלב, פעם אחר פעם אחר פעם.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s