הרהור ביום הראשון

רגיל

 

כך התחיל היום הראשון:

קמתי ויצאתי לדרך. הייתי לבדי, כלומר, גופי היָשָן ובו ליבי. לבשתי את פניי על פני פניי הפנימיות, סרקתי שערי, לקחתי את מה שלבטח ישנו, כפות ידיי, רגליי החזקות. נטלתי איתי את הסיפור שאני מספרת לעצמי, הרבה סיפורים אחרים, את מחשבותיי הנסתרות ביותר, אלו שבחצרות האחוריות של השפה, את השפה לקחתי, מוכרת, תמיד חדשה (אני מנסה לזכור את כל מה שלקחתי, אבל יש גם את מה שאני מותירה מאחוריי: שנותיי), ארזתי את שקריי, ילדיו של הפחד, פחדיי, איים מלאכותיים של אמת, את המפיות המתפוררות עליהן כתבתי שירים גרועים במסבאות אנגליות באלף תשע מאות תשעים ושלוש, שיכורה מבירה, מבדידות, את זה שאספו אותי מהמדרכה שלוש זונות, אחת שחורה, שתיים צהובות, איך צחקו עליי, אחר-כך איתי, אחר-כך המשכנו לשתות ולבכות, את חירותי אני נושאת על כתפיי כמו גלימה קרועה של חלומות, את הבליי, את טיפשותי, מה עוד אני לוקחת? את כל המילים שכתבתי מסודרות ואלו שאמרתי מבולבלות נורא, את עיקשותי, את המורא אני לרגע מהססת האם לקחת ולוקחת, שישמור עליי מחטא היוהרה, את מחשבות השווא, את המחשב אני יכולה להשאיר מאחוריי, אבל את המחברת והעט בהחלט לוקחת, את הגשם הזה של עכשיו, ממשותו, עדינותו (ידיו הקטנות, אומר קאמינגס), את העצים הללו, עלעליהם ירוקים מעט חומים, את האנשים שהכרתי, ואלו ששכחתי (לא שכחתי), את גופי המחוות, את הגברים שנגעו בי ואהבתי אותם, את יופיים הנסתר של הגברים, את השירה, זה ברור, לוקחת בידיים כמו תינוקת שעשיתי בעצמי, ככה פשוטה אני לוקחת אותה קשורה על גבי, את הנשים, וילדים קטנים בשמש הזהובת הזו, את האור הנמוך, הנכון הזה, את המוסיקה, את האנשים ששרים בקולות עמוקים או גבוהים ומלווים אותם כילים של מיתרים ושל קלידים, תופים, את הדמיונות שלי פרועים כמו תלמידים אני לוקחת, את זוג הסוסים השחורים באחת השעות, את כמיהתי, את השלג של ארצות מולדתה של אימי, האדמה, את הלילה אני לוקחת ושוכבת בו לישון, ובחלומי אני עוד נערה, לאהבה גוף חדש וריח מתוק של סבון, את משקפי השמש אני לוקחת כי בקרוב תגבר כאן מאוד החמה, ואת התיק הקטן (דרכונים, תחתונים), אולי תהיה, שלא תהיה, מלחמה, אלוהים, בעיקר של אחרים, אני לוקחת, ואת המלאכים, את הקוסמות והמכשפים, המזלות, את העתידים והעתידות, את הילדוּת הקרצייה שעוד סבוכה בשערותיי, את חבריי הטובים, את אחותי ובנותיה הקטנות, אחיי, את ילדיי שלא נולדו, שחזרו חפים, יחפים אל דמי, את כאביי, את שלל שמחתי, את אהובי, את האוטובוסים כדי שיהיה לי איך לנסוע. אני פוחדת אבל הכל איתי והרוח טובה. היא תרים אותי.

 

»

  1. שירה ענקית בשורות של פרוזה. קראתי נדהם. רק קושי אחד יש לי, אם תרשי, עם המילה אבטלה בכותרת. היא קטנה על הטקסט (ואינני מקל ראש במשמעותה עבורך, אבל משתף אותך כקורא שירה המתעלם לרגע מן המימד הביוגראפי והאישי. אני זוכר שזה פוסט בבלוג, אבל מה שאני מנסה לאמר הוא שזה שיר על-זמני). הייתי מחליף אותה במילה חיים, או את כל הכותרת במילה בראשית. חוץ מזה – אחד השירים הנפלאים שקראתי על יציאה למסע. אני מאחל לך שהרוח הטובה במפרשייך הפואטיים תנשב בכל המפרשים.

    • תודה לך על תגובה ממש מקסימה ובטח שאני מרשה לך, באמת התחבטתי בעניין הכותרת ואתה זיהית שהזדרזתי לפני שמצאתי את השם המדויק. אני חושבת שבחרתי משפט כזה פרוזאי כי הטקסט עצמו רץ ונושם לו חזק, כלומר הוא דרמטי למדיי ורציתי לאזן אותו. אבל אני אוהבת את 'בראשית' שלך, וברשותך, אני מוסיפה את זה ממש תכף לכותרת.

      • נהדר. כעת הכותרת היא במשקל הטקסט, עם פתיחה ועם תנופה, ובהחלט טובה מהבראשית המעט בומבסטית ולא כ"כ אישית. בהצלחה ביום השני, השלישי ובכלל!

  2. יקירתי, התרגשתי מאד לקרוא. כל מילה שהוסיף תוריד מהערך של תחושותיי. שיהיה לך יום קסום ודרך צלחה 🙂 נשיקות

  3. ענת המילים שלך נכנסות לי ישר לתוך תוכי. את פשוט קודמת של מילים ורגשות. תמשיכי להלך על העולם קסם

  4. יקרה , את ממיסה לי את הלב והוא נחמץ , בכל אות בכל מילה בכל שורה שבכל שיר ,סיפור שלך.
    וואו …איזו הרגשה מופלאה

    תודה…תודה רבה.

    • תודה, גיורא. אני תמיד כותבת שירים, לפעמים אני פשוט מחלקת אותם לפסקאות במקום לבתים. ואנחנו בתקופה משוררית טובה בכלל, לדעתי, יש לנו לא מעט מקורות השראה (תקרא את ישראל נטע החדש, נראה לי שמאוד תאהב אותו).

  5. ענת, את המשוררת של ה"מה יש פה בעצם", של האינטרוספקציה. האיך שאת נוגעת בכאב שלך הוא בשבילי השראה, הופעה נדירה של אמת, תודה ענת.

    • וואו. אין לי מילים. אני מרגישה שבא לי לכתוב קטע במיוחד לכל אחד מהאנשים שהגיבו פה, ככה אני מלאה בצורות של אהבה עכשיו. והקטע שלך, יקראו לו "הרהור על סנטימנטים ואור". תודה רבה, ציבי.

  6. בדיוק אני קוראת את רשימותיו של מלטה לאורדיס בריגה (רילקה בתרגומה המעולה של עדה ברודסקי) והקטע הזה הזכיר לי את שלך:
    האם כבר אמרתי זאת? אני לומד לראות. כן, אני מתחיל. זה עוד לא הולך כפי שצריך. אבל אני מתכון לנצל את זמני.
    למשל, לא עלה בדעתי אף פעם שיש בעולם כל כך הרבה קלסתרי-פנים. ישנם אנשי למכביר, אבל קלסתרים יש עוד הרבה יותר, כי לכל אדם יש יתר מקלסתר אחד. יש אנשים שלובשים במשך שנים את אותם הפנים; אין פלא שהם נשחקים, מתלכלכים, נסדקים בקמטים, מתרחבים כמו כפפות שנלבשו בשעת נסיעה. (עמ' 12).

    • אני צריכה שאיזו שורה תפרפר או תבער בקצות האצבעות כדי להתחיל ולפעמים האצבעות פושרות (או שצריך לחתוך בצלים ודלעות, לטגן דמעות) 🙂 אני מודה לך, עלמתי, השראתי, המתוקה בעלמות.

  7. ענת, המילים שלך, איך שהן מצטרפות זו לזו בצירופים שעוד טרם נבאר להם אח ורע, חודרות הישר לקרביים. ועושות שם כרצונן, מערימות זכרונות, רגשות וכאבים, ותשוקה חזקה – לקום ולצאת למסע… תודה!

  8. הילדות הסבוכה בשערות כמו השה לעולה.האם יש הכרח להקריב את הילדות הזאת כדי להתבגר?כל מה שקורה לנו בין הלידה לבין המוות,אלו החיים ולטעמי תיארת כאן תיאור מאוד ממצה של הדברים שממלאים את החיים הללנו,"קטנים" "כגדולים".

    בפרספקטיבה של הסוסים השחורים,אכן חובה עלינו לצאת עם הפחד לדרך,אבל לסמוך על הרוח שתרים אותנו.
    החיים הם סוג של יציאת מצריים תמידית.

    ההשראה היא כנפי הנשרים.

    אני אוהב את הדרך שבה את טווה מקורות שונים,לצד תיאורים חוויתיים אישיים לכלל שלם בעל משמעות משל עצמו.
    העדינות של האיזכורים והשילובים שלהם בטקסט כולו הם ממש מלאכת מחשבת.

      • אתמול בלילה,במקרה,בתוכנית של קובי מידן,הוקרא שיר שלך.כל כך חכם,כל כך יפה.קסם אמיתי.ועכשיו בפוסט הזה.איזה יופי.איזו כתיבה.עד אתמול לא ידעתי שאת קיימת.מעכשיו את בהחלט נוכחת.תודה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s