הרהור על הקושי לפרסם ספר שירה

רגיל

אמרו לה, לכי בואי. אמרו, שבי פה, חכי. אמרו, זה יפה אבל אין בזה ממשי, זה יותר מידיי אישי, ואישי זה פאסה, בכלל 'אנשים' זה כל כך השנה שעברה, אמרו, חבל על הזמן, שירה לא מוכרת, ודרך אגב, את בטוחה שאת משוררת? לא, כי את נראית יותר אחת שמסדרת תיקיות בארכיבים ממשלתיים.

אמרו לה, זה נפלא, זה מאוד, אֶה, מאוד, מעניין, את רק חותמת פה ופה ושם, ועל הצ'ק, תכתבי לפקודת המוציאים הראשיים לאור של העולם, כל מילה עולה שקל וחצי, כל שורה – עשרה, כל בית בלבד חמישים, בשבילך שישים וחמש, זה יוצא לך חמש עשרה אלף ותשעה שקלים חדשים. אפשר בשלושה תשלומים עם ריבית וצמודה. ואל תשכחי להגיד תודה.

אמרו לה, תבואי מחר, משה יהיה פה, הוא המחליט של השירים. תבואי מחרתיים, בעוד שבוע או חודשיים, העורך בדיוק נמצא בפסטיבל ברישקש, סגן העורך בירח דבש באיסטנבול, המנכ"ל משלשל (הטונה במטוס הייתה מקולקלת), את עוד פה, גיברת? אם כך, תמתיני עוד שנה, ועוד שנה ומקסימום עשור, הרי לכולם זה לגמרי ברור שזו לא העונה הנכונה.

לפעמים עורך עם חולצה בצבע איום או עורכת גדולה מתולתלת סגרו בפשטות בפניה הדלת, שלושה מנעולים מוזהבים ושרשרת, טרקו בברכה גם חלון.

 אמרו לה, בסתיו תתכנס וועדה סודית, עם דוקטור אחד לספרות רוסית, מזכירה קיבוצית, מבקר ספרותי מזדקן. הם שותים את התה, מחליקים דובשנית, מחליטים אם זה לא או זה כן.

 אמרו לה, זה לא. זה לא מספיק פוליטי, לא מגדרי, לא מזרחי, לא חברתי, לא כלכלי, לא אמוני, זה לא מספיק צועק. זו שירה בלי אג'נדה, אמרו, בלי סגנון, זה לא שקול או מחורז, זה קצת מופרז בלי הפשטה, בלי תיבולים, בלי דימויים מתוחכמים.

לפעמים, יותר מכמה פעמים, לא אמרו לה כלום.

אמרו לה, את לא מספיק מה, את לא כמו מי, את ככה וככה, את בבין לבין. אמרו לה, לו היה לך סיפור מעניין, למשל אם היית שחקנית העבר או קורבן, אלימות או שנאה, מסכנה, או שהיה לך דוקטורט בשפה משונה, אכדית עתיקה, במדע המדינה, היית רופאה כללית או לפחות אחות של מישהו קולנוען, מומחה עולמי לפרסומות, אז יש לך חלומות, אז מה? או אחיינית של מדינאי, מאהבת צעירה של עורכת ספרותית, בן של מחזאי נורא מפורסם, אבל את סתם אחת. אחת כזאת משום מקום של אף אחד.

אמרה לעצמה, אני לבד.

לא הייתה בכלל לבד.

סנקה אמר לה, "עלייך לבטוח בעצמך ולהאמין כי את הולכת בדרך הנכונה בלי שיסיחו את דעתך שביליהם הרבים של אלה הרצים אנה ואנה";

ברטולד ברכט אמר לה, "מה שארע, ארע. המים / שמזגת אל תוך הכוס, לא תוכל / לשפוך אותם בחזרה, אבל / הכל משתנה. להתחיל מחדש / יכול אדם בנשימתו האחרונה.";

גוסטב פלובר אמר לה, "הבה נעסיק את עצמנו לנצח באמנות, שהיא גדולה מאומות, כתרים ומלכים, והיא תמיד קיימת, מתנשאת מעל כל, ועטורה זר אלוהי";

מרינה צווטאיבה כתבה לה, "זרויים בחנויות אבק ונשורת / (שם לא נגעה יד איש בם להפכם!) / שיריי שלי, כיין זמרה מובחרת – / יבוא יומם.";

ישראל אלירז אמר לה כי, "השיר נהיה שיר ברגע שבו הוא לא רוצה שום דבר אחר מלבד עצמו";

פרננדו פסואה סיפר לה, "מבחינתי המילים הן גופים שניתן לגעת בהם, בנות-ים שניתן לראותן, פיסות כלולות של חושניות";

אלזה לסקר-שילר כתבה, "הגעתי למחוז חפץ ליבי. / שום קרן אור לא מוליכה עוד מכאן. / אני מותירה מאחורי את העולם, / מתעופפים הכוכבים: ציפורי זהב.";

פול צלאן אמר שלכתוב שיר, זה כמו להושיט כף יד לקראת הזולת.

בחשכה שכיסתה את כתפי העולם כמו רדיד דקיק רחב, היא הניחה על מישור הדף, בעדינות, מילה אחר מילה אחר מילה, כולן בצבע של הלב שלה.

 

מוקדש לכל החברים, האהובות של השירה.

 

»

  1. הי ענת,

    רשימה מצוינת ורגישה, מכמה חברים/ות כותבים ואנשי אקדמיה, אני יודע על כך שלעתים גם לאחר שספר מתקבל להוצאה עוד שנים חולפות בטרם הוא יורד לדפוס.

    ועל כנות ורגישות אענה בכנות משלי (הנכונה לזמן זה): מעולם לא ניסיתי להוציא ספר שירה; לאחר נוכחות ספרותית קצרה ב"הארץ" ובכתב העת "אֵב" בצעירותי (גיל 21), יצאתי מן המעגלים האלה ברצון, המשכתי לחיות את חיי (וגם לכתוב), זה עניין אותי יותר, מאשר להתהדר בכל מיני פרסים, מינויים, וקשרים,התקדמות בעסקנות-פוליטית-ספרותית. לא נסיתי לפרסם שירה כ-14 שנה בשום במה שהיא, וגם מאז אני מפרסם מעט מדי פעם בפעם רק אצלי באתר (שנוסד לפני שלוש שנים וקצת).
    אני בספק אם אוציא אי-פעם ספר שירה אלא אם כן יפנו אליי להוציאו (אין בכוונתי להוציא על כך ממון; העריכה תהיה חייבת להיות מינימלית). זה לא גרם לי לאהוב שירה פחות, לא לקרוא פחות, ולא להרגיש לרגע חרטה על שנשארתי עצמאי לגמריי, ושגידלתי את עצמי לקרוא שירה ללא כל מיני מסיחי דעת ומעקשים, המצויים מאוד, בין חבורות כותבים או בין סטודנטים לספרוּת או בין באי-סדנאות כתיבה (אם תחשבי לעומקם של דברים)..כי מעולם לא עניין אותי להיקרא משורר או להיחשב כזה, או לראות בעצמי "איש ספרות" מקצועי; חובב (מלטינית: Amator, מי שאוהב ואוהב עוד) שירה זה כל מה שאני רוצה להיות, וזה בהחלט אפשרי.

    .

    • הי שועי יקר, תודה על התגובה הכנה והנכונה, אתה באמת כותב נפלא והרבה מעבר לכך. אני חושבת שדרכים אחרות בהן אתה פוסע בחייך, מאפשרות לך נקודת מבט זו. לי אין דרכים אחרות. יש לי דרך אחת ויחידה, לא תמיד סלולה, שאני הולכת בה לבד ויחפה. זה המקצוע שלי, להיות ערומה ולבד, ואני מתקדמת בו לאט, מילה אחר מילה, שיר אחרי שיר, שיחה אחרי שיחה, שיעור אחרי שיעור, בצעדים זעירים, אני נמצאת בדיאלוג תמידי עם עצמי, עם אחרים, משוררים או לא-משוררים. אני חושבת שזה מקצוע יפה, שועי, אני גאה בו, זה המקום היחיד בחיי בו אני יכולה להרים את הראש ובלי פחד, להביט ישר בעיניים של העולם. ואני לא מרכינה או ממצמצת ראשונה.

      • ענת, תודה, כרגע קראתי את התגובה שלך שעוררה אצלי חיוך פנימי; אני באמת חושש שיש לי בעיית מיקוד, כלומר אני מאוד אוהב שירה, אבל היא לא הדבר היחיד בשבילי (האמת, כנראה שאין דבר אחד שעליו אוכל לומר שהוא היחיד בשבילי; הגעתי לשירה כגולה מן המוסיקה מאיזו סיבה שגרמה לי לחדול ממנה). על כל פנים, אני מהסס יותר וגם שומר על איזה מרחק, וקשה לי לראות בשירה מקצוע. מה שאין בו כל ביקורת, נהפוך הוא, אני מאוד נהנה לקרוא את מחוייבותך וגם את הגאווה שלך על ההשתייכות לעולם השירה אם להיתלות באילן גדול, מרסל דישאן אמר פעם בריאיון מאוחר שהוא לא רואה בעצמו צייר-מקצועי, כלומר, בשעה שצייר קם בבוקר וממהר לאטלייה שלו; דישאן כנראה לא ממש ראה בציור פעילות שוטפת של יום-רודף-יום, אלא לפעמים היו גם פרקי זמן ארוכים מאוד בהם לצייר לגמרי מבחירה (הוא העדיף לשחק שחמט). כאשר הייתי צעיר יותר היתה השירה עבורי סוג של אובססיה. היום זאת סוג של מה שמעורר בי אהבה, גם בלי רצון לעסוק בו כל הזמן. ובכל זאת אני קורא הרבה שירה, אולי כמו אהבת נעורים שלא ממש מתגברים עליה, ושעוצרת את הלב גם אחרי חלוף הרבה שנים. .

      • בעיניי אתה משורר. גם עלמה. גם אלכס. מרית. אחרים. כי אתם יודעים איך לעשות את התנועה למעלה והלאה – קודם את החפירה העקשנית בכפיות זעירות של סוכר, ואחר כך את הטיפוס על סולם החבלים הרעוע או במעליות השחורות של הלילה, מתוך הקרקעיות של הנפש או הלב או המחשבה או הראייה, כל הדרך החוצה. וגם כי אתם אמיצים וחשופים ואוהבים את האנשים. כלומר, יש את הרוך הזה בכתיבה, לצד הקושי, יש את ההתייפחות, כמו אצל אבות ישורון.
        וגם אני לא מסתובבת עם שלט של 'משוררת' מוצמד בסיכת ביטחון לחזה. הכי רחוק מזה. כששואלים אותי, מה את עושה? אני אומרת, פקידה. וזו האמת.
        אבל לא כולה.

      • אני חושבת שאנחנו נרים לכבוד זה (ועקב האוקראיניות המובהקת של שתינו) כוסית וודקה. או עשר. תודה, יפה שלי.

  2. גורם לי לחשוב על ה'מה אם כולם היו משוררים אוהבות שירה מנסים להתייחס תמיד מתוך ידיעה' אבל משוררות הם הבניאדם ביותר, בכל המובנים של בניאדם. אני אוהב את זה שכל המתים הללו מנחמים אותך בכתיבה, בשירה, שזה משהו שהוא לא חי, שהוא אולי מנוגד לחיים. בהצלחה לך עם הספר, אם את צריכה כזו. נהניתי ואהבתי את 'אנה מסתובבת לאט' שלך.

    • תודה, רומן, זו מחשבה מאוד מעניינת. בשבילי שירים (והמשוררים המתים שכתבו אותם) חיים, גם כי כשהם טובים, הם לעיתים עושים לי דפיקות לב ואז אני יותר חיה לרגע, וגם בגלל הדרך בה אני מגדלת את השירים שלי עד שהם עומדים בתוך הגוף שלהם.

      • מצחיק, בדיוק היום חשבתי על הקשר בין שירה ועוגיות. וקצת חשבתי על זה שיש קשר בין אנשים שאוהבים שירה ואנשים שאוהבים עוגיות, כי הם מעדיפים את הניסים שלהם קטנים וממוקדים (ומשאירים פירורים על המקלדת). וגם יש משהו מחריד בלאכול עוגיה ולהבין שהיא כבר נגמרה (וגם בשיר אותו דבר).
        וכל זה מבלי לזלזל לרגע בתענוג של עוגות או של קריאת רומן (כזה גדול וכבד עם הרבה אגוזים שקוראים ממנו פרוסה אחת כל פעם, ויש תחושה נעימה כל היום, במחשבה על זה שבערב תהיה עוד פרוסה).

      • המילים שלך בעצמן מתוקות ומתחשק לנגוס בהן. עוגיה גם אפשר לקחת לדרך ולאכול בידיים, אפילו לא צריך מפית, אפשר לנגב במעיל. בשביל עוגה אתה צריך זמן פנוי, צלחת, מזלג, מפית, לבקש ממש יפה תוספת. בכל מקרה, אני הייתי זוללת מיד כל מה שאת מבשלת, בסירים, בתנורים, בלבבות, במילים.

  3. ענת, ואני אומר: יש לך את זה. כל כך יפה את כותבת ובאומץ נדיר את מביטה בדברים. הלוואי והייתי מו"ל

  4. מאמר מצוין ענייני ורגיש להפליא. את משמשת לפה לרבים החושבים כמוך וכל שנותר לנו הוא להמשיך ולכתוב ולהפנים שלרשותינו כלי נפלא, האינטרנט, ועידן המילה המודפסת חלף עבר לו, כאבק שהסרתי מעל מסך המחשב שלי אמש.

    • מצד אחד, אתה לחלוטין צודק. מצד שני, יש המגע, הריח, הכובד, העטיפה, השגיאות הקטנות המקריות, המיית הדפים, הנוסטלגיה. ויש בעיפרון לסמן שורות אהובות או לקפל אוזן ביישנית, ויש לכתוב הקדשה למכר או לזר, והצהבהבות הזאת שמזכירה לנו שלא רק אנחנו מזדקנים. ויש, כמובן, את אוסף הסימניות שלי. מה נעשה עם זה?

  5. מאד יפה. קשה להתמיד בהליכה בשביל הבודד שלנו. קשה ולרוב נראה בלתי אפשרי. או בלי כל תכלית. או בלי שיהיה איזה אור בקצה ואם יש אור, בדרך כלל מתברר שזאת סתם אשליה ובעצם, חושך. ובכל זאת, בכל בוקר, אפשר לקום עם תיקווה קטנה שהיום יהיה שונה. ואולי באמת יהיה שונה. אולי מישהו ישכח לסגור איזה חלון או אולי העורכת המתולתלת תחייך ותזמין פתאום. אם כבר הגענו עד הנה, ליום החדש… לפחות כדאי לנסות.

    • תודה! אני חושבת שבעיקר צריך לכתוב בשביל הזה ואת השביל הזה. כל אחד את השביל שלו, ואם הוא יכול, שבילים נוספים.

  6. פינגבק: המשורר שנתפס לו הגב « פֶּרֶא אדם חוֹשב

  7. איזה מזל ששועי שם לינק…
    הייתי מפספסת. וחבל.
    כי אמרת הרבה דברים שאני מכירה טוב,
    והבאת שורות זוהרות של משוררים,
    ואחרי הכל,
    זה ברור,
    אפשר לראות:
    את לא לבד.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s