האימא

רגיל

היא רוצה לעשות את התנועה של האהבה מראשיתה עד סופה. בראש לחשוב אותה, ובלב להרגיש ובגוף לעשות, כדי שהאטומים יתחברו לתוך המולקולות שלהם, ואז לחומרים של אהבה. היא צריכה לבוא חשופה לתוך התנועה, ולבד, לדייק, כדי שיתאפשר לה לבוא מתוך הערפל של הנשמה לאור היום של האהבה.

ובאור הזה לראות אותו שב, היא יודעת, לא כמו שהלך, זקוף במרכז חלון, במדים מגוהצים, מסתובב לנופף שלום, הולך לה צעיר וחזק, בריא, ואין בו פגם, הוא עוד שלם כמו כשנולד, ואיך שמחה בו אז, כי ידעה שלא משנה כמה רחוק יילך, הוא הילד שלה, ויש מישהו, לא מלאך, לא אל, שמופקד לשמור עליו.

התמונה בראש שלה חוזרת על עצמה – השמיים צלולים, הדשאים, הברושים, הוא הולך נחוש יותר ממי שציווה אותו ללכת, אבל גם אם תחזור התמונה הזו שוב ושוב, גם אם ישליך המקרן הפנימי אלומת אור על המסך, בבית הקולנוע של הנשמה, בו מקרינים שוב ושוב, הצגה ראשונה, שנייה, חצות, כל הזמן ובכל האולמות, רק סרט אחד, לא תוכל התמונה לחזור, כי ההוא, מי שצריך היה לשמור, לא שמר. ועכשיו מאוחר. היא פוחדת שהוא שבור בנשמות, חלש בעצמות.

מצטמררת, היא אחרי דקה נזכרת שהוא תכף חזרה אצלה, ואחרי כל האלוהים אדירים, היא תשמור אותו בבית בו גדל, ילד ביישן ורזה, אדם זעיר שמכיל כבר את גרעין כולו, גם את הנפש שאולי סדוקה עכשיו, וכל מי שיבוא לבקר, יקבל ממנה כוס לימונדה קרה מלימונים ממש, ועוגייה עם תמרים או שוקולד שאפתה בעצמה, ופיזרה אבקת סוכר למעלה, וכל הזמן ריח תבלינים, ושבעים יהנהנו בני הבית, האורחים, כשהיא תעלה מתוכה זיכרונות, סיפורים מצחיקים ישנים, שינקרו בקליפה הקשה ויכנסו עד בפנים הגוף הרך, ויעשו אותו שקט ומתאחה.

ויעברו חודשים עד שיחזור באמת, ובינתיים היא תראה לו איך לנוע בתנועות זעירות, כמעט לא מורגשות, לא להסתבך עם התנועות הגדולות, כדי שיוכל הלב שלו לגדל את עצמו חדש, ויוכל לחזור בכולו ממש. ואליה. והיא תביא את הידיים זו לזו, תחבר כף לכף, תקרב מכרות רחוקות, ואז תפתח אותן לצדדים, פנים הכפות פונה כלפיי מעלה כמו פרח שנפתח כי שתה. היא תרכז את הנשימות, כדי שיחזור מתוך השבור, כדי שהיא תבוא אמא רגילה מולו, וסוף סוף תראה אותו, איך שהיא חייבת לאהוב אותו, והוא לא יהיה חייב לה כלום, רק יכול, כי היא תלמד אותו חזרה להיכנס לתוך התנועה של האהבה כמו לתוך דלת פתוחה של בית.

»

    • כשראיתי את התמונה של אביבה שליט בעיתון, מחייכת, חשבתי שהיא נראית כמו מישהו צמא נורא שזה עתה שתה. וככה חשבתי עליה כמה ימים וקיוויתי בשבילה, וחשבתי שאם אני אכתוב את התקווה הזו, היא תהיה בעולם. תודה, משוררת שלי.

    • תודה, עידו (גרומר?) (אני לפעמים חושבת שהטקסט, גם כשקוראים, גם כשכותבים, הוא גוף, לפעמים חסרה אצבע, לפעמים יד שלמה, לפעמים האיברים הזעירים ביותר, צריך לבנות את זה בעדינות, שלא ייצא לך כף רגל במצח או יותר גרוע…אז אני שמחה שהזרועות כאן היו בעינייך שלמות ושלוחות לגעת).

  1. כל כך מרגש איך שאת מעדנת במילותייך את האירוע הלאומי, פורץ הגבולות, ומחזירה אותו אל ממדיו האינטימיים, היכן שאמור להיות: הילד בידיה האוהבות של אמו, רק הן מכירות את "התנועות הקטנות" של גופו, קצב נשימתו.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s