הרהור על השבר

רגיל

הרהור על השבר

באל-וואלאג'ה נשבר דבר. השבר החשיך את העיניים ופתח את הפה לצעקה.

נסעתי לפגוש את שירין. עברו שנים מאז פגישתנו האחרונה והיא כמעט לא השתנתה. אותן פנים של אז עגולות, ממוסגרות בבד כחול, אותן עיניים כהות, כמעט שחורות. הגומה החמקנית שהעמיקה מאז בלחי ימין. הקול גבוה, חצי צרוד. ומצחיקה כמו אז. לא צוחקת.

בסרט של נטשה, אנחנו יושבות בקפה ברחוב שינקין, והעוברים מביטים בדאגה בחיג'אב של שירין. זה הסמסטר הראשון שלנו בבית הספר לקולנוע, הסרט הראשון שאנחנו מצלמות, ואיני מניחה ללטישת השבים להטריד אותי. מודאגת יותר מאיכות הסאונד, הידיים שלי רועדות ממאמץ כשאני מחזיקה גבוה מעל הראש את מקל הבום. גם שירין לא מודאגת, הקול שלה זורם חופשי בצינורות, לתוך האוזניים שלי ניגר סיפורה. והסיפור אינו בזמן "היה היה" של מנצחים, הרי עכשיו הזמן שלה, כלומר, עתיד-חולמים, והיא יודעת שבקרוב תיסע רחוק, לא כדי לברוח מכאן, כדי ללמוד, להביא איתה חזרה ידע שישפיע על החיים של האנשים שלה. בסיפור שלה תקום להם מדינה, שיהיו בה ערים ומשרדים ומפעלים וגנים ושדרות רחבות ובתי קפה, ורוח תנשוב בעצים, שמש תחמם עצמות, ממש כמו כאן עכשיו בשינקין. כשהיא מגיעה לסוף, היא שותקת רגע, לוקחת עוד לגימה מהקפה, מוסיפה שהייתה רוצה, בתוך העתיד ההוא שיבוא להם, לה, להפוך ראש ממשלה. מכריזה וצוחקת, אולי נבהלת מעוצמת הרצון, מגודל המחשבה, מנסה לקחת את המילים שלה חזרה. אבל הצינורות מהירים, הקול הוקלט, העתיד הפך הווה וכבר עבר, הסיפור שרק עכשיו התחיל, כמעט נגמר. עוד מעט ניסע ארבעתנו לחוף הים, נשתה מילקשייק ב'יוטבתה', נטייל בקניון בניין האופרה. על החוף, עייפות מיום הצילום הראשון, נניח את הציוד הכבד על החול ונרוץ לטבול, שלושתנו מסירות חולצות, שירין מקפלת עד הברכיים את מכנסיה השחורות. כשתקרב לקו ההפרדה, לגבול החול, נשפריץ עליה מהעומק מים לחים, כל העיניים יתמלאו גלים מלוחים, עד שהיא תגיד, באנגלית המתובלת שלה, "חלאס, גירלס, איטס אנאפרופרייט טו טראו ווטר את דה פריים מיניסטר”.

לאחדים זה זמן טוב. טרם פרצה האינתיפדה הבאה, האופק הקרוב נקי ממלחמת לבנון השנייה, נטול עופרת יצוקה, גלעד שליט עוד יושב בכיתה, משרבט בעיפרון ציורי דגיגים בעמודים האחרונים של מחברת "דפתר", שקט עושה עצמו מקשיב לשיעור מולדת או תורה, ליום הולדתו התשיעי מקבל מוחמד א-דורה מכנסיים של ג'ינס ויופי של חגורה, התינוקת שלהבת פס עוברת כרעיון מתוק בגוף הנערה שתהפוך אימה, איה אבו אל עייש עוד בים הרחם שטה וכלום לא רע לה. אנחנו צוחקות צעירות.

היינו שלוש שהפכו ארבע. נטשה באה מפראג עם הלב הנודד, הסקרן שלה. היא נדדה ברחבי יגוסלביה עם טרנטה אדומה ומצלמה בזמן המלחמות בבלקנים, למדה בלשנות בפראג, יחסים בינלאומיים בניו יורק, פילוסופיה יהודית ומוסלמית באוניברסיטה העברית, ושוב בפראג, שוב התלקחה בה אותה בערה, והיא נוודית מקצועית, הופכת כל מקום לשלה ונשארת זרה. בסוף בחרה להשתקע בירושלים. תמר חזרה מהטיול המסורתי בהודו עם השרוואלים הצבעוניים והצעיפים. היא ידעה כל מה שצריך לדעת על א. המינגווי, א. טרקובסקי וחשיש. בתלתלים שלה תמיד עשבים ונוצות. שירין נולדה כאן באל-וואלאג'ה. נטשה פגשה אותה במסגרת עבודתן כמתאמות פרויקטים במרכז ישראל/פלסטין למחקר ומידע (IPCRI) בירושלים. כשצילמנו אותה, עסקה שירין בארגון מפגשים בין צעירים ישראליים ופלסטינים, חיכתה לנסוע לאמריקה, להתחיל את התואר השני שלה. ואני. שתמיד חשבתי עצמי פגומה, כל כך ערומה וגדומה, ולא ידעתי אז, עומדת בסרט לצד שירין ונטשה, עשר שניות מסך אוחזות כמנצחות גביעי גלידה לבנה, כמה אני שלמה.

סרטן קטן גדל בגן הברך של ג'יהאד. שנים הולך ובא וחוזר לעקוץ בתוכה. שתינו ממתינות לניתוח, ובזמן שמחכות, מנסות לסדר את פאזל חיינו הזמניים המפוזרים כאן, במחלקת אורתופדיה בבלינסון. “בת כמה את? מאיפה את? מה את עובדת? איזה משרד? מה עושים שמה? נשואה? יש לך ילדים? ואת רוצה? היא מסתכלת עליי, שותקת רגע כמוני, חושבת מאוד, אומרת, "תתפללי, זה הכל מאללה". כשאני מתעוררת אחרי הניתוח כבר עמוק בלילה, גם ג'יהאד אחרֵי, יושבת כפופה במיטה, הראש שלה מורכן, היא מחניקה את להב הכאב. מבעד לפיג'מת בית החולים הפרומה מאחור אני רואה את הגב היפה שלה, רחב ושחום וערום. אני מתיישבת במיטה, עכשיו גם הגב שלי כפוף ועייף, ערום אבל אני לא מתביישת. אנחנו מכירות רק כמה שעות, אבל שתינו צריכות, ואנחנו עושות את מה שנשים עושות, כשהן סמוכות ופצועות, לוחצות על לחצני המצוקה, צועקות יחד: "אחות, אחות". מקהלה עזובה של שבורות. אווה בת השמונים ותשע ששברה את האגן, נאנחת במיטה הראשונה, סבוכה בשנת המורפין שלה.

בוואלג'ה אין למי לצעוק. ואין לחצני מצוקה. גם דבורים אין. בגלל הדחפורים. זיתים יש אבל עוד מעט לא יהיו. בקרוב תקיף חומה את בתי התושבים ותפריד את החקלאים משדותיהם. זו עונת המסיק. משפחות הכפר, מתנדבים וחברים נרתמים כולם למלאכה. שירין, נטשה ואני יושבות על האבנים, אוכלות מג'דרה שהכינו המארחים, שותות אייס-טי בכוסות פלסטיק. אחמד ברגות מוסיף עוד כף גדושה אורז לבן ועדשים לצלחת שלי. "תאכלי", הוא אומר, ומספר על החומה שתעבור בתוך ביתו, בחצרו, ותפריד אותו ממטעיו, מכוורות הדבורים, מקבר הוריו. "והכי נורא", הוא אומר, "שאין עם מי לדבר". הצהריים מתקרבים לקיצם, והעצים הנמוכים עודם עמוסים, מכונות הידיים קוטפות.

ואין קופת חולים. הנוף נפצע: מישהו עבר עם סכין גדולה והשחית את פני ההר, חתך כרמים, עצי זיתים, ברושים, דשאים ופרחים. בקצה הכפר עודו יושב שלו עץ הזית הזקן. התושבים אוהבים לספר שחמשת אלפים של שנים הוא עומד כאן. בקרוב יאפירו עלעליו מאבק, יחסום את אור השמש קבר החומה.

עכשיו שירין ונטשה שותות קפה שחור קטן ומציעות שימושים אלטרנטיביים לחומה:

1. לבנות זיזים לטיפוס קירות.

2. להקרין סרטים מצוירים.

3. לצייר חלון פתוח לנוף ים; לתלות וילון מבד אמיתי.

4. לאצור תערוכה: לתלות רפרודוקציות של ציירים מפורסמים; צילומים ואיורים של אמנים צעירים; בפתיחה להגיש מתוקים, מלוחים וזיתים.

5. לשתול פתקי משאלות בינות לאבנים.

שירין מספרת שכל בית כאן נבנה פעמיים. פעם אחת עלה הבית חדש. עלה בית שכשמסתכלים עליו מרחוק הוא נראה קטן, אבל מקרוב הוא קרוב ועושה הרגשה טובה למי שגרים בו, הם חושבים שהם מאוד מוגנים שם בפנים. ובאמת, אם מסתכלים, רואים שיש בו כל מה שצריכים אנשים כדי לחיות, כלומר, ארבעה קירות, תקרות, מטבח וסלון וחדרים לשינה, תמונות וספרים ושטיחים עבים שאפשר ללכת ברגליים יחפות. בית רגיל כמו כל הבתים, כמו הבתים שלנו, כאן.

בבתים שלנו אנחנו שוכבות במיטות החמות, כבר חזרנו מהמיטות הזרות של בית החולים, לפעמים חולמות ששתי הברכיים שלמות, שתי הידיים שלוחות ונוגעות בשמיים, שם כוכבים ירוקים, נוצצים בשלים. ככה, בריאות ויכולות, אנחנו קוטפות וקוטפות.

ומסביב לבית שנבנה פעמיים האדמה רחבה, טובה, מכותרת גן, שיום יום מטפחים האנשים לעצמם, סבוך וסמיך כחומה ושומר אותם. ובגן פורחות סתווניות, פעמוניות ירושלים, שושנים, נוריות, צבעונים, חבצלות וחבצלות-מים שטות לבנות בברכות עגולות, ופריחה אדמונית, וכחולה, בערוגות הם שותלים תבלינים, עשבים של רפואות והעצים נוטפים פירות, ענפים ועלים, ארוכים ועגולים, סגולים בגוונים שונים מעטרים את הצמיחה. כל הצבע הזה ממלא את העין שמחה. ומי שעומד בחוץ מופרד וחסום, בעיוורונו יכול לחשוב שאין שם כלום.

והזמן עשה את מה שהוא עושה הכי טוב, הבן זונה עבר. שירין לא נסעה לאמריקה. באנגליה היא סיימה את התואר השני ונסעה לאפריקה. בשלוש השנים האחרונות עבדה במסגרת האו"ם, סייעה לנשים שנאנסו במלחמות עקובות בין שבטים. לאחרונה חזרה לכפר וכיום היא חברת מועצה הנלחמת בגזרת החומה.

תמר הצטרפה לכת משונה, אמרו שנסעה איתם לסין, שהתחתנה עם בודהיסט, דעתה השתנתה, אבל אני ידעתי שכל מה שהיא עדיין איתה, שמצאה לה דרך. השנים טשטשו את עקבותיה. פעם, מזמן, הגיעה לתיבה מעטפה בלי בול ובתוכה דף שנתלש ממחברת שורות או חשבון, "הנדון:”, כתבה בכתב ידה הילדי, השקדן, "בואי", ולא ידעתי לאן.

כשהתחתנתי העניקה לי נטשה צילום שלה – סוס יפה שחור עומד זקוף בינות צללי גבעות שחורות. הוא בא איתי לניו יורק, ממשיך לעמוד בתוך המזוודה האחת, עטוף מגבת ומעיל, תחתונים ומחברות. תליתי אותו מעל מכתבת העץ, בקופסת הבית ברחוב ארבעים וארבע מזרח, וחמש שנים בעיקר שלג ירד, שמעתי טום וויטס או באך או בכיתי או בשקט הסתכלתי עליו. הוא עמד זקוף קיים בתוך הטבע שעשה אותו. ואני בתוכי אני לבדי. ולבדי, בלי עזרת השלוש שהפכו לארבע, הפקתי וביימתי, צילמתי וערכתי. וכשהיה הסרט על שלוש החולמות הזקופות, שהפכו באמריקה מהגרות שפופות מוכן, קראתי לו "שלוש העונות". בעונה הרביעית חזרתי הביתה.

נטשה, שלא נולדה כאן, נשארה בירושלים. אישה צנומה וחזקה, ברבות השנים קיצרה שערה, נותרה רק צמה דקה וארוכה, שנעה תמיד צעירה לכאן ולכאן כשהיא מתרוצצת בין מחסומים, הפגנות, הפקות, צילומים, עריכות, הקרנות.

בהילוך איטי אני מצלמת את ההר בא. אני לא צלמת טובה כמו תמר, לא נחושה כמו שירין, לא מוכשרת כמו נטשה. הידיים שלי שוב רועדות. נטשה יושבת בכיסא הנהג לצידי, אנחנו בדרך חזרה מאל-וואלאג'ה לבתים שלנו, והיום כבר כמעט נטה. היא מרימה ומורידה את הרגל על הבלמים. בחדר העריכה היא יכולה הייתה לחתוך את הקטע, אבל כאן רגע לרגע מתגלגל ואי אפשר לעצור. הגוף עשוי זכוכיות שמחזירות אור. מרימה, מורידה, מורידה. מורידה. הגוף ננעל, אלוהים או אללה, אנא, הנה בא הר. העולם לפתע מושחר. ואז שקט והפוך. ואף אחד לא אומר קאט, חבר'ה, אפשר לנעול מצלמות, לקפל תאורות, לגלגל כבלי חשמל, נמשיך מחר. בחושך הקר אני שומעת קול אישה צלול, צועק במבטא קצת זר, "צאי ענת ענת צאי צאי", מישהי שאני מכירה מזמן עבר קוראת לי בשמי. עכשיו שער ההכרה נפתח לקראתה, הפה חזק נפער לומר את הרעש שלפני המילה הראשונה.

צועקת ולא קמה מחלום. גבר מזוקן פנים, לבוש חולצה אדומה מתכופף אליי, מושיט לי יד, הוא אומר בערבית, "תעלי", ואני עולה מתוך האדמה, זוחלת החוצה מהרכב ההפוך המומה, מושיטה כלפיו את היד השלמה. ביד השנייה התרסקו העצמות לאפר ממנו אני עשויה, וכל האותיות, כל החלומות, החומות, כמו ציפורים שיכורות, מתעופפות לאוויר חופשיות.

»

  1. ענתי,
    כל כך מרגש וכואב ופורט על נימי געגוע וחלום וכמיהה- לאסוף רסיסי שברים, רסיסי עבר, רסיסי עתיד.

  2. ענת מקסימה, הכתיבה שלך כל כך ענוגה ומרגשת ופוצעת. אני מקווה שאת אוספת את הכל, ומכנסת את כל הרשימות שלך, כי אני חייבת את הספר הזה. מה למדת? את כל כך מוכשרת. ותודה כל כך שבאת לשמוח איתי ביום חגי, לא הספקתי לחבק אותך.

    • תודה, איריס יקרה. ואגב מרגשת ופוצעת, זו הייתה בדיוק התחושה שלי בהשקה שלך, התרגשתי (עד דמעות ממש) מהמוסיקה והשירה וקטעי הקריאה, מהחברות שלך, האבא שלך, כל האהבה. המסע הארוך. זה היה חג יפה.
      לא הספקנו להתחבק, אבל אנחנו מתחבקות.

  3. ענת יקרה, לפעמים, למשל, כמו בזמן האיטי של צהרי שישי, אפשר להשתמש ברשת הסבוכה הזו (WWW) לשיטוט אסוסיאטיבי, אאוט אופ פוקוס קצת, ולתת ליד לדלג, לאן שהלב מושך… כך הגעתי עד הלום 🙂 אליך, וכשהתחלתי לקרוא, כבר לא יכולתי להפסיק… שאבת אותי. כמהה ושבירה ואמיצה כמו שזוכרת אותך (…) ועושה בזמן כבשלך, ואולי, אני חושבת, taming time – היא היא היא בעצם אומנותו של אמן המילים…
    איזה יופי את כותבת! (כבר אמרתי?)
    והרי ביננו, כלומר ביני ובינך – זמן לא פשוט לאילוף מפריד….:))
    ולכן כותבת לך תחת הפוסט הזה שלך, שאני קוראת אותו דרך צהבהבות מתבקשת של זמן עבר, ובכל זאת: טקסט חי ופועם תחת תאריך עדכני – כל כך מוזר…
    יודעת כבר מי??
    תמר

    (אל תטעי, זהו פתק עם כתובת ידועה וברורה, אז- בואי- אם תרצי 🙂

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s