המורה לענייני רוח

רגיל

הַמּוֹרֶה לְעִנְיְנֵי רוּחַ אוֹמֵר שֶׁצָּרִיךְ לִפְתֹּחַ אֶת הַגּוּף.

הַמּוֹרֶה אוֹמֵר שֶׁצָּרִיךְ לִנְשֹׁף. לְהַרְחִיב אֶת הַלֵּב, לְהַשְׁכִּיב אֶת הַגֵּו, עֵינַיִם פְּקוּחוֹת לַעֲצֹם, וְלִנְשֹׁם, לִנְשֹׁם. וְלֹא לִדְאֹג, רוּחוֹת בְּתוֹכוֹ מַזְרִימוֹת כָּל הַזְּמַן מֵידָע אֲוִירִי, הָרִפּוּי אֶפְשָׁרִי, וְיֵשׁ גַּם קוֹלוֹת שֶׁיַּגִּידוּ לוֹ מַה לַּעֲשׂוֹת, לְמָשָׁל יְכוֹלוֹת, אִם רוּחוֹת, אִם קוֹלוֹת, לְהַגִּיד בְּקוֹל רָם לְהוֹרִיד מִכְנָסַיִם עַד הַבִּרְכַּיִם, אוֹ עַד בִּכְלָל, זֶה דַּי מְקֻבָּל, וְזֶה כְּבָר יָדוּעַ, מִין כְּלָל לֹא כָּתוּב, וְחָשׁוּב שֶׁתֵּדְעִי שֶׁעֵירֹם הוּא רוֹפֵא מְצֻיָּן, לֹא צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת עִנְיָן, וְלֹא לְהִתְבַּיֵּשׁ, אֲנִי חוֹשֵׁשׁ, הוּא אוֹמֵר, שֶׁאַתְּ מְסָרֶבֶת לִזְרֹם, כְּמוֹ יָם, כְּמוֹ דָּם, כְּמוֹ רֹק, זֶה קְצָת מֻגְזָם, הֲרֵי אַתְּ לֹא יַלְדָּה קְטַנָּה, כְּבָר מוּכָנָה לָעוֹלָמוֹת הָעֶלְיוֹנִים, לַצַּ'קְרוֹת הַגְּבוֹהוֹת, בַּתַּחְתּוֹנִים הַפִּתְרוֹנִים, עַכְשָׁו תִּשְׁתִּי כּוֹס מַיִם, קְצָת מֻקְדָּם לְהָרִים יָדַיִם, מְעַט מְעַט לִפְתֹּחַ תָּ'רַגְלַיִם, תַּגִּידִי כֵּן, וְעוֹד פַּעַם, כֵּן, וּשְׁנֵינוּ נִתְכּוֹנֵן לְהִתְקַדֵּם לָהֶאָרָה.

מוֹרֵה הָרוּחַ אוֹמֵר שֶׁיֵּשׁ דְּבָרִים שֶׁרַק הוּא יוֹדֵעַ, שׁוֹמֵעַ אֵיךְ גּוֹבְרוֹת דְּפִיקוֹת הַלֵּב, זֶה לֹא כּוֹאֵב, הוּא אוֹמֵר, וְאַחַר כָּךְ גּוֹעֵר, מָה הַסִּפּוּר, זֶה לֹא אָסוּר לְהִתְחַכֵּךְ נְשָׁמָה בִּנְשָׁמָה, הֲרֵי תָּמִיד הַנְּשָׁמָה רוֹעֶדֶת, אֲבָל עַכְשָׁו אֲנִי פּוֹחֶדֶת, הִיא אוֹמֶרֶת לְזֶה שֶׁמְּדַבֵּר עִם הָרוּחַ, וְהוּא מֵשִׁיב שֶׁזֶּה בָּטוּחַ, שֶׁגַּם הוּא מַרְגִּישׁ מָתוּחַ, וּכְדַאי, בִּגְלַל זֶה, לִסְגֹּר אֶת הַתְּרִיס, לְכַבּוֹת אֶת הָאוֹר, הִיא בְּתוֹךְ בּוֹר, בּוֹ חֹשֶךְ עִוֵּר מִתְפַּשֵּׁט וְחוֹדֵר.

וּכְבָר אִי אֶפְשָׁר לַחֲזֹר, וְעוֹד מֻקְדָּם לָנוּחַ, מֵהָרַעַד הָרָם שֶׁל הַגּוּף, מֵהָעִנְיָן הַגָּדוֹל שֶׁל הָרוּחַ.

»

  1. הצלחת ליצור יופי אמיתי מן השקר ולכן חשפת את האמת. זה שיר יפה ומרתק. הצלחה כבירה.  

  2. טקסט מרגש מאוד , מיני , ציני ועשיר .
    מזכיר ומדבר עם השיר הזה שלי , ואולי , ענת , ירגש אותך לקוראו . מתוך "צער אינו משאיר שושנים" , "גוונים" , 1998 , עמוד 22 :

    *
    "מישור הנגב חם ויבש . ואתה מתפוצץ . ואתה מתחמש בחמשת החושים , חוצה מישורים , בידך חרבי הקטנה , כוס יין
    מלאה עד תומה , אתה משקה את עצמך לקרב , לנצחונו , שם אדמה
    מתחת לסף , מגן שחור לקללה , וידך שלובה בידי
    חרבי הדקה לא נראית לך . ואתה מתפוצץ מבפנים . מישור הנגב
    חם ויבש . והמישור שאנחנו דורכים לח כפירורי לחם טבולים בביצה ,
    מחומש בחמשת החושים . חוצה כבישים כאילו היו
    מישורים . אם אומרים לראות – אתה אומר , רואים . מישור
    חדש נפתח אדמומי עבורי , חרבי הדקה נוטפת ואתה מתלוצץ ,עומד
    על ידי , למה לצאת עירומים , ובעץ עולים ילדים חדשים ?
    והאדמה השחורה כולה דשנה ,והצבעים שאת רואה הם הצבעים שהחרב (המילה שייכת לשורה הקודמת)
    הקטנה שלך מראה . והחרב גדלה והופכת נפיחות אדומה עד להיבקע , (המילה שייכת לשורה הקודמת)
    אות לקללה על ראשך , אם לא תניח את ידי למקומה , ואת
    ידך מידי הקרה תוציא , וחום החרב האדומה יחמם את
    האדמה השחורה . על הסף . ובמישור הנגב חם ויבש . ואתה מתפוצץ (המילה שייכת לשורה הקודמת)
    ואתה יוצא וחוצץ בין ידיי לבין ידי ההמון , הממשש את בטני
    והרימונים והחרב הדקה , שנפחה ונשפה על צידי כמו שואלת אותי ,
    מה שאני רואה הם פירורי לחם טבולים בביצה .

  3. הי שרית, תודה רבה, ותודה על השיר, יש בו מוסיקה פנימית שהולכת ומתגברת, ומדברת אליי, למרות שלא לחלוטין הבנתי את הקשר התמטי בין שני השירים. אהבתי את "אתה מתחמש בחמשת החושים", ואת המישורים בהם הם נודדים, איש ואישה מגורשים מעצמם, מאחרים, יחידים וזרים.

    • הי אסתי, תודה שבאת וקראת והמלצת, ואפילו שמת את השיר ליד שיר של עדי שלי, את נדיבה, הם פחות בודדים ככה…:-))) שבוע טוב, ענת

  4. פינגבק: הַמּוֹרֶה לְעִנְיְנֵי רוּחַ | הכצעקתה

  5. פינגבק: הַמּוֹרֶה לְעִנְיְנֵי רוּחַ | הכצעקתה!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s