הרהור על הספר שטרם נולד ועל האיש המת

רגיל

א.

לקח לי זמן לבוא אל הספר שטרם נולד. העברתי אותו ממקום למקום למקום, מהשולחן בסלון, למדף הספרים שהכי קרוב לספה, לשידה שעל יד המיטה. הייתי חלשה, אני מודה. מפחיד לבוא יחידה אל חבילת הדפים המודפסים במדפסת ביתית, מאוגדים בספירלה שחורה, נטולי כריכה. שהרי זה מעשה אינטימי מאין כמותו לבוא לתוך ספר שעוד לא נולד, שטרם נתכסה בבגדי חמודות עשויי קרטון דק, טרם מיששו בו קונים בחנויות ספרים, מבקרים טרם חייכו או החמיצו פנים לעומתו.

אבל הספר שטרם נולד היה נחוש ממני להיוולד, ובטוח ברצון הזה, הוא צעק את השורה הראשונה שלו, "אני חושב שמגיע לנו ציון לשבח./ לא בזכות משהו מיוחד שעשינו / ולא בזכות מה שאולי עוד נעשה / בגלל החלומות- / מגיע לנו." (עמ' 7). ובגלל החלומות אני בפנים. בפנים לוקח זמן לספר הצעיר לתפוס תנופה. בהתחלה הוא מסודר מידיי, החלטי מידיי, יודע-כל, תמונות השיר נפתחות ונסגרות בדיוק במקומות הנכונים כאילו הדף הוא במה, עליה סימנו פועלים בסרבלים כחולים את המקום המדויק של המילים המשחקות. לפעמים, בשירים כמו "היה לי אלוהים" (עמ' 11), "רוח וורנאסי שבהודו" (עמ' 12), ו"סיזיפוס קרוב לשיא" (עמ' 16), נדמה שסגירת מעגל השיר חשובה למשורר מהדרך, אבל ככל שזו מתקדמת, סדרי העולם הפנימי של הספר הולכים ומשתחררים, זכרונות ומראות, דמויות, אבק ודם, נחלצים מהקופסאות המסודרות עד ששירה יכולה לפעום, ללמוד לנשום, להתעצם. והספר הולך ומתחזק עד שחלקו הרביעי, שנפתח בשער "סקרמנט" כבר רם כל כך שהוא תופס אותי לא מוכנה בכלל, וכשכותב המשורר, "ונסענו שנינו יחדיו. // וראינו את האש העולה / האחד בעיני השני. / גשם ירד על פניך, בני / כששוטר קרא לי: עצור! / בקרית מלאכי // זו אירוניה טרגית, חייכת/ למראה העוית על פניי // תלמידים מצטיינים היינו / עד אין / שיעור" (עמ' 52), רגש נושר בצורות עגולות על הלחיים, ולא רק משום השפה המאופקת להפליא והשימוש המצוין בהרמזים המקראיים והספרותיים, אלא בעיקר משום הטון הצלול, המתוח עד קצותיו, עד שכואב, עד שאפשר לחשוב שהמשורר, שאומר על עצמו באירוניה מכמירה כל כך "אני איש שמח // פעם הייתי לפעמים עצוב/ אך מאז שהופלתי / וכיסי ריקים / אין לי פרוטה מיותרת / ועצב הוא סוג של מותרות" (עמ' 65), יושב לידי, ואני לחלוטין, ומולי, רואה אותו. ורואה איך הוא ממשיך וטווה גם את שני שערי שירים יפים, האחד מוקדש לטבע, והשני לאהובה, המסיימים את הספר בטונים המפויסים של השיר "פואנטה" בו מפציר המשורר בעצמו, "הנח! / הרגע!…לא כל סימן / הוא סימן לבאות / לא כל אות / הוא קול משמים / הציפור צייצה / גם לפני יומיים / הנח / הרגע." (עמ' 96). וככל שאפשר, בתוך מעשה השירה, הוא נרגע, "בין שתי שורות עדיין / מכופף את גבי / שלא לחרוג עם ראשי / מעל שורת השמיים / ורגלי אינן מעזות / לעזוב לרגע אחד / את האדמה". (עמ' 22). ובין השמיים של השירה, לגוף האדמה, אחוז המשורר בימים העוברים, מגלגל אבנים כבדות במעלה הרים גבוהים, וקשה, הכפות כואבות ממאמץ ומצער, העיניים מסנוורות מהיופי של מעלה. ואין לזה סוף.

ובסוף אני חוזרת להתחלה. ובהתחלה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום, וגיורא חוזר איתי, ובעמוד מספר שלוש הוא כותב את השיר שלפני השירים, את מה שאנשים, לפעמים, קוראים "הקדשה", הוא כותב,  "מֵרוֹם / שהשירים באים ממנו / ואני הולך אליו". וזה השיר הכי נכון.

ב.

ימים ספורים אחרי שבאתי אל הספר שטרם נולד, נפטר האיש דן דאור. ספר הדאו, שתרגם עם יואב אריאל, הוא אחד הספרים הקסומים בספרייתי, ואני מכנה אותו, ביני לביני, "ספר ניסים", משום שהוא ספר שאפשר לקרוא שוב ושוב, והוא לעולם אינו מסתיים. וככל שאני קוראת בו, אני מבינה אותו פחות. וככל שאיני מבינה, אני מאושרת. לאו דזה אומר:

"יש דבר שגיבושו בערפל

נולד לפני השמים והארץ.

שקט! שומם!

עומד לבדו ואינו משתנה,

סובב בכל ואינו עייף;

אפשר לראות בו את אֵם העולם.

אינני יודע את שמו,

אכנה אותו: "הדרך";

בדוחק אתן לו שם: "גדול".

"גדול", כלומר "זורם",

"זורם", כלומר "רחוק",

"רחוק", כלומר "חוזר".

הדרך גדול,

השמים גדולים,

הארץ גדולה,

האדם גם הוא גדול.

ביקום יש ארבעה גדולים, והמלך נמצא באחד מהם.

האדם שם לו למופת את הארץ,

הארץ את השמים,

השמים את הדרך,

והדרך את ה"כָּךְ-מעצמו" (ע"מ 51-52).

(פעם, בקפה ליד הבית, ישבו מולי שניים. אחד היה, ככל הנראה, פרופסור לאמנות בבצלאל. הוא אמר המון מילים שהסתלסלו למשפטים, ותתי משפטים, משפחות שלמות יצר בפיו, מהחומר הגמיש של השפה. מולו ישב איש ששתק, והביט בעיניים עגולות, והנהן. זה היה דן דאור).

ג.

והמילה אומרת למוות, לך רגע לחדר השני, אני צריכה לומר דבר מה שקט מאוד למישהו שעוד יכול להקשיב

והמילה אומרת למוות, הוא לא מוכן, תשאיר אותו כאן.

והמילה אומרת למוות, תן לי עוד דקה להעביר יד ארוכה על הגו החשוף, לפני שתלכו.

(בחוץ ההומה זוהי שעה גדולה של דמדומים. זהו עידן הנוחיים דנקנרים, האולמרטים, הליברמנים, המלחמות, המפעלים הנסגרים, הילדים רעבים, מוכים, אובדים. בכלוב הקפיטל הריק מחלקים פירורים אחרונים, בקפידה נועלים את השער – מעלים את מחירי המים, הסוכר, התחבורה הציבורית. נשארת התקווה, קשישה תשושה מעמל, בחלוק לבן, מטאטא ומטפחת, לעשות שעות נוספות בשכר מינימום, ואין-אונים, בשעת השקיעה של הארבע במאה).

והמילה אומרת, בבקשה

והמוות, שלא עושה בכלל עסקים עם מילים, אינו שועה. בין כך ובין כך, צערה של הרוח אינו מעניינו.

אבל גם גיורא אינו שועה. הוא אינו זקוק לציוד כבד. הוא יושב רכון על מכתבתו, בביתו, ברפתו, בכיתתו, בשדותיו היפים, בלי שיריון פלדה, בלי קסדת מנצחים עטורת נוצות, בלי חרב חדה. הללו אינם נחוצים כלל לאבירי הרוח. ככל שמתקדמת הקריאה, נהיה קר, עוד מעט ערב יכריז שערב, בחוץ העירוני לא יצעקו אימהות שמנמנות, "דני, תעלה מיד הביתה", לא יעלו ריחות טיגוני חביתות. אני אסגור את התריסים במרפסת, אבל רוח כבר תידחק פנימה כדי להישאר, תבוא בין דפיו של הספר שטרם נולד להפיח בו חיים, לקרום במילים את גוף האב, הבן, האם, הילדות, האהבה, החלומות. בבוקר אמצא אותו שוכב על השולחן בסלון. מבעד החלון הקטן, קרן שמש חורף עדינה עושה לו אמבטיית שמש, מערסלת בזרועות של אור, מדגדגת אצבעות. עכשיו הוא כבר נמצא מאוד.

ובתוך מה שנמצא, גם דן אינו שועה בכלל. אומרים עליו שהוא מת, אבל אני חושבת שהוא חי, במקום אחר, עכשיו הוא חסר צורה, חסר שם, הוא הופך לדרך.

אחרי זה / גיורא פישר / עם עובד (2010)

ספר הדאו / לאו דזה / תרגום: דן דאור ויואב אריאל / הוצאת חרגול, עם עובד (2007)

»

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s