בינואר 2009 כתבתי לך:

הי סיגל, אנחנו לא מכירות אבל אני עוקבת אחרייך כבר כמה שנים, השירים שלך מדהימים והזמן עף מהר נורא, אם את שואלת אותי, אני בעד שתוציאי כבר ספר שירה.

התכתבנו.

באביב כתבת לי:

הי ענת

זוכרת שהצעת לי לשלוח לך שירים?

נזכרתי שפעם דיברנו על זה.

אם זה עדיין רלוונטי מבחינתך,

אני שולחת לך 49 שירים.

כתבתי לך:

הי סיגל, ברור שזה עדיין רלוונטי.

ולא כתבתי:

קשה לי לחשוב על שירה שיותר רלוונטית לזמן הזה מזו שלך.

קראתי. כתבתי לך:

הי סיגל, שולחת לך את הספר שלך, כפי שהוא מצטייר בעיניי. אני לא מומחית מי יודע מה, וזו רק דרך אחת לסדר את זה, בטח יש עוד אלף. בכל מקרה, לדעתי, יש לך סיכוי טוב להוציא את כתב-היד באחת ההוצאות הגדולות.

ולא כתבתי:

אני ממש אוהבת את השיר הזה והזה והזה. ואת זה:

חלום

בְּשָׁעָה זוֹ שֶׁל תִּעוּב וּתְשׁוּקָה אֲנִי חוֹלֶמֶת עַל אוֹתוֹ חִכּוּךְ אֱלֹהִי,

חוֹתֶרֶת תַּחַת הַמִּלָּה רוֹמַנְטִיקָה.

אֶתְמוֹל הִשַּׁלְתִּי אֶת עוֹרִי מוּלְךָ וּמִתַּחַת לָעוֹר הָיָה רַק גּוּף.

כָּל מָה שֶׁהֶרְאֵיתִי לְךָ הָיָה כָּזָב.

אֲבָל כֵּיצַד לְהַכְחִישׁ אֶת יָדַי?

הֲרֵי הָעֲדִינוּת הָזוּ.

אֲנִי קוֹרֵאת לְךָ כְּמוֹ בִּשְׂפַת סִימָנִים וּסְמָלִים,

צְעַד אֵלַי לְאָחוֹר וְאַל תְּסוֹבֵב אֶת הָרֹאשׁ.

עברו חודשים. לא כתבת. פתאום כתבת:

הי ענת,

אני לא זזה לשומקום עם הוצאות הספרים,

דוחה את זה אלף פעמים, מתרצת לעצמי תירוצים.

כתבתי לך:

נשמע לי מוכר. אולי תעשי את זה דבר דבר, כלומר, קודם תנשמי ותדפיסי.

בלב חשבתי:

אם את לא עושה את זה, אני באה ברכבת כל הדרך לחיפה, לתת לך כאפה.

וגם חשבתי:

את מוכרחה, סיגל.

ימים עשו את מה שהם עושים. עברו. כתבתי לך: נו?

וחשבתי שתכתבי: די כבר, תעזבי, יא קרצייה.

וכתבת: כן.

באוקטובר 2004 עדי ישב רכון אל המחשב, אני על הספה, בחוץ ניו יורק שכבה, והוא אמר:

בואי שנייה, תראי פה משהו.

מה?

תראי.

מה זה?

השיר הזה. תקראי.

מי זאת?

מה זה משנה מי זאת. אחת. קוראת לעצמה סמך. לא מכיר אותה. תראי ת'שיר.

אוושה

שֶׁלֹּא אֶתְמַכֵּר לַתַּעְתּוּעַ, הוֹ

כַּמָּה גַּעְגּוּעַ יֵשׁ כְּשֶׁאֲנִי חוֹלֶפֶת

כְּמוֹ אִוְשָׁה.

 

בסוף החורף כתבת לי:

היום יש לי פגישת עריכה עם אמיר אור

הוא רוצה להוציא את הספר.

נקווה לטוב.

קיווינו.

ובזמן שחיכינו, חשבתי לכתוב לך:

כל מה שאת כותבת נכתב מהצד של הלב, והידיים הפועלות-תמיד שלך, לפעמים קפוצות לאגרוף, או פרושות כמגן, לפעמים פתוחות למגע. ותמיד אצלך ישנה המכה שאת מקבלת או נותנת לעצמך, ובזמן שהיא מסמנת אותך חבולה משגרה או מאהבה, היא משגרת את עצמה, סטירה קשה בהנחתה על הלחי הגדולה של העולם.

וכתבת לי הי ענת ענת הי וכתבתי לך הי סיג הי מותק, ומותק, הי, בספר שלך פתחת את ליבי כפנקס או מחברת, ומשוררת שלי, כתבת עבורי:

אני כותבת

אֲנִי כּוֹתֶבֶת לְךָ מֵהַצַּד שֶׁל הַיָּד בְּלִי הַלֵּב

קוֹצִים יֵשׁ

וּשְׁלֹשָׁה יְתֵדוֹת

וְאַב הָרַחֲמִים.

הָעֵט הוּא צְלָב בַּרְזֶל

כֶּתֶם דְּיוֹ עַל לִבִּי.

אֲנִי כּוֹתֶבֶת –

נֶה מֶה קִיטֶה פָּה, פַּרְפַּר

לַיְלָה מֵת, פָּרוּשׂ עַל חַלּוֹנְךָ.

 (טקסט שקראתי בהשקת הספר "לא מעודן" של סיגל בן יאיר)

»

  1. היי ענת,

    רכשתי את ספר השירים שלה.אם תמשיכי לכתוב כל כך יפה על ספרי שירה ומשוררים,אני עוד אפשוט רגל.:)

    מוטי.

    • 🙂 אז יש לך מזל שאני כותבת לאט ומעט. יש עוד לא מעט ספרים מצוינים, אם תרצה, כתוב לי מייל בפרטי ואכין לך רשימה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s