*

המשורר יושב בחדר ריק בארץ נוכריה. רכון על מכתבתו, אוחז בעט, הוא כותב. החדר בהיר, בהירה בדידותו. המשורר לבוש חליפה – חולצה מחויטת, עניבה, ז'קט. החדר הזה הוא חדר העבודה שלו והוא, המשורר, מגיע לעבודתו בבגדיו היפים ביותר. לפני שהוא מתחיל לכתוב, הוא עושה מעשה משונה: הוא אוחז בפינת הדף שטרם נכתב ומרים אותה לכיוונו. כך, כשהפינה קרובה לליבו, הוא כותב. זוהי תנועה פשוטה. הוא מסתיר את המילים, שלא יתפזרו הלאה ממנו, מוקדמות מידיי, לפני שנהפכו לגוף ממש. הוא מגן על מה שבקרוב יהפוך נחלתן של עיניים זרות. בינתיים, אין לדעת מה הוא כותב. כל עוד השיר נכתב, הוא עודו שלו. אולי הוא כותב:

"בְּקָרוֹב אוּלַי נִשְׁתַּנֶּה וְנִשְׁכַּח אֶת פְּנֵי

שָׁלִישֵׁנוּ/הַמָּוֶת, וְאֶת הַדֶּרֶךְ הַבַּיְתָה אוּלַי

לְיַד הַשָּׁמַיִם שֶׁאִכְזְבוּנוּ רַבּוֹת,

קְחִינִי, הַנָּכְרִיָה, אֶל הַנָּהָר

אוּלַי נִשְׁתַּנֶּה עוֹד מְעַט. וְהַבִּלְתִּי אֶפְשָׁרִי

אוּלַי עוֹד יִקְרֶה".

(מתוך השיר "מתהלכים על הגשר", מהספר "ערש נוכריה", בתרגומו של מוחמד חמזה ע'נאים, הוצאת בבל)

*

מחוץ לחדר הוא משורר לאומי, קומוניסט, פעיל פוליטי, עורך ועיתונאי, המשורר הראשון והיחיד בישראל שנשלח לכלא על קריאת שירה בפומבי, חבר מועצה, מחבר מגילת העצמאות הפלסטינית, משורר שהצליח לכנס באצטדיון בביירות 25 אלף איש שהגיעו לשמוע  את שירתו. איש אהוב ונערץ, איש שנוא, איש שנוי במחלוקת. נווד ניצחי. מתגעגע מקצועי.

*

בתוך החדר הבהיר הוא איש כותב. מחוץ לריבוע הפריים, במרחק מטרים ספורים ממנו, עומדת סימון ביטון, בימאית הסרט "אדמה כמו שפה" (1997), לצידה עמלים וודאי גם צלם ואיש סאונד. על אף נוכחותם, גוף הבדידות עומד זקוף ונוקשה מעל גוו הרכון של המשורר. עוד מעט ייצא ויפסע ברחובות העיר. הוא חי בה שנים רבות ומכיר אותה היטב. ואף על פי כן, היא אינה שלו. קר לו והוא מרים את צווארון המעיל כדי להגן על פניו. הוא מביט על פני העוברים והשבים, אולי מי מהם מכיר אותו, מי מהם דובר את שפתו. הם חולפים.

*

בראיון שערכה דליה קרפל ופורסם ב"הארץ" ביולי 2007, עם חזרתו של דרוויש לחיפה אחרי 37 שנים, הוא אמר: "אני פועל של מטאפורות, לא פועל של סמלים. אני מאמין בכוחה של השירה, שמעניקה לי סיבות להסתכל קדימה ולזהות ניצוץ של אור. השירה יכולה להיות ממזרה. היא סלפנית ומסלפת. בכוחה להפוך את הבלתי ריאלי לריאלי, ואת הריאלי לדמיוני. בכוחה לבנות עולם מנוגד לעולם שבו אנו חיים. אני רואה בשירה תרופה רוחנית. אני יכול לצייר במלים מה שאני לא מוצא במציאות. זאת אשליה גדולה, אבל חיובית. אין לי שום כלי אחר למציאת משמעות לחיי או לחייו של העם שלי. בכוחי להעניק להם יופי באמצעות מלים ולתאר עולם יפה וגם להביע את המצב שלהם. פעם אמרתי שבניתי במלים מולדת לעם שלי ולעצמי". שנה אחר כך, ב-9 לאוגוסט 2008, בעיר זרה אחרת, אחרי ניתוח לב שהסתבך, נפרד המשורר מארצותיו. כשבוע לאחר מותו קרמו המילים עור ואור וקולות מעל במות פסטיבל אדינבורו. המחזה, "אל ג'ידריה" (ציור קיר), שמבוסס על פואמה שכתב שמונה שנים קודם לכן (וראתה אור בעברית בהוצאת 'אנדלוס'), מתארת את זיכרונותיו ומחשבותיו של משורר השוכב על ערש דווי לאחר ניתוח לב והוגה בחיים, במות השפה, בשירים (אלו שנכתבו; אלו שנותרו בורידי זרועותיו), באהבה, בחלומות ובמשמעות המוות. שנה עברה. עכשיו יושבים וודאי קוראיו הרבים בחדרים ריקים או מלאים, בארצות ובערים שכתב המשורר עבורם – כתב רחובות, סמטאות, בניינים, חנויות, בתי חולים, משרדים ממשלתיים, ים ושפת ים, ציפורים, עצי פרי כתב –  עולמות במילים שברא בשבילם.

*

כותרות הסיום מתחילות להסתלסל. בחוץ המהביל מילים עומדות באוויר, ממתינות להיקטף. גם בפנים עומדות מילים, ממתינות להיחשף. אני רצה את כל הדרך הביתה. נוטלת ממדף הספרים את "ערש נוכריה". קוראת אותו מהתחלה עד סוף. הולכת בבית הלוך ושוב. לובשת את שמלתי היפה ביותר. מדליקה את המחשב. מניחה את האצבעות על המקשים, המילים עוד בתוכן מוסתרות אבל כבר בוערות בורידים. חושבת עליו. כמעט בבת אחת, אני כותבת את השיר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s