אישה מתמסרת בלב ובגוף ומוסרת מילים נואשות לגבר, שהוא גם סופר ומשורר מפורסם, שחייו האישיים אפופי הילה מסתורית. "היית עדין אליי איך שנגעת בי. אתה טוב מאוד. ואני עוד לא למדתי להיות טובה. אני מצטערת…אני מבינה שיעברו אולי שנים עד שאוכל, ואני מקווה שאוכל, לתת, להיות טובה, להיות ראויה ומתמסרת לאדם כמוך" (עמוד 9), כותבת אישה צעירה, כמעט נערה בת עשרים, בבדידות חדרה, מתוך ציפייה שהד קולה הצלול יפגוש את הד הקול האחר.

*

שלוש שנים כתבה חבצלת חבשוש מאות מכתבים לפנחס שדה, שבחר לפרסם עשרים ואחד מתוכם בספר צנום זה, שהפך, לאחר צאתו לאור לרב מכר, אך הותיר את הכותבת הצעירה חשופה ושבורת לב. בשפה ישירה ונועזת, כמעט נטולת ניקוד, כאילו סערה מתחוללת בתוכה, שאי אפשר לעצור, כתבה חבצלת את אהבתה לפנחס, את הסבל שמסבה לה האהבה, את האושר, את החיפוש המתמיד אחר דרך בחיים ואחר משמעותם. "אם יפתחו את הלב שלך לעומתי ואני אכנס לשם ויסגרו אחריי אני אהיה בכל העולם" (עמוד 31) כתבה לו ונסעה לאיבוד בתוך אהבתה כמו בתוך חבל ארץ לא נודע.

*

במרץ 1973, זמן לא רב לאחר צאת הספר ושלושה חודשים לפני שנולדתי, קנתה אישה אחת את הספר לחברתה ובכתב יד עגול ומסודר, כתבה בעמוד הראשון הקדשה "לשמחה!/ כמה אביבים חלפו?/ זאת לא אדע/ אולם הצלחה בעתיד/ רק זאת אוכל לייחל/ טובה". עשרים שנה מאוחר יותר, ביולי 1993, כתב לי אהוב אחד, שקנה את הספר בחנות לספרים משומשים, והעניק לי אותו מתנה ליום הולדתי העשרים, "כמה אביבים חלפו?/ זאת לא אדע/ אולם לאהבתך בעתיד/ רק לזאת אוכל לייחל". הוא קנה את הספר לא בגלל חבצלת, אלא בשל פנחס, כי ידע שגם אני, שנים רבות אחרי חבצלת, נשביתי בקסמי הטקסטים שלו ובגיל 16, אחרי שקראתי את "החיים כמשל", רציתי לנסוע אליו לירושלים ולהגיד לו. להגיד מה? כל דבר, כי הרגשתי כמו שהרגישה חבצלת כשכתבה לו: "מה יש בתוכך? מה עושה אותך יקר כל כך/ מה עושה אותך ענקי/ כמו אל/ פעם הלכתי ברחוב וראיתי את העצים מעליי/ ופתחתי את הידיים הרגשתי שאני שותה מהעלים מהרוח/ מהכוכבים וחשבתי שאני עפה רחוק רחוק מחייכת/ היית בנסיעה אז" (עמוד 16).

*

ואחרי הקריאה בספר, רציתי להגיד גם לה דבר-מה, אבל כשקיבלתי את הספר, חבצלת לא הייתה בין החיים כבר תשע שנים, ב-84' היא קפצה מגג ביתה ברחוב יונה הנביא בתל אביב, אולי לרגע עוד חיבק אותה אוויר נובמבר הקריר ואחר כך נפלה ונשברה על אספלט המדרכה. "אני חושבת שאנחנו חיים בתקופה שבה קשה לאנשים כמוני" (עמוד 9), כתבה, ולא ידעה שכל תקופה קשה לאנשים כמוה, ולנשים כמוה, עדינות עם עט וכנפיים פצועות או בלי כנפיים, פרועות במעשים, במחשבות.

*

והמשכתי לשאת את המילים שלה זמן רב, גם אחרי ששככה הערצתי את פנחס שדה, נשאתי אותה בתוך תיקים, במזוודות נסעה איתי רחוק חבצלת, וכל העור החשוף שלה והיא, שלא נקראה משוררת על אף כשרונה הנדיר, ולמרות ששנתיים אחרי מותה הוציא דודה, בהוצאה פרטית, את ספר השירה "שירת חבצלת", לימדה אותי איך להישאר בתוך הדיבור הפשוט, איך לא לפחד בתוך תהום הרגש.

*

אישה אוהבת אהבה גדולה, נואשת, גבר שאינו אוהב אותה, ואינו רואה אותה, שפוגע בה בנפש ובגוף, והיא הולכת לאיבוד בתוך כל החדרים ובתוך מסדרונות אהבתה, והיא כותבת לו "אי אפשר להרוג אותי אפילו בתותחים עכשיו. אני לא ניתנת להריגה אני כמעט ואיננה. אני כל כך פנחס" (עמוד 30). "אני כל כך רוצה שתאהב את האהבה שלי פשוט וגם בלי שאני קורעת את השמיים אני פשוטה ושתרגיש מה שאני מרגישה בגוף שלי בידיים שלי בכל העור הוא כהה אבל הוא מרגיש בהיר מאוד. לרגעים זהב" (עמוד 25), היא מציירת שוב ושוב במילים את גוף האהבה המרהיב, הטוטאלי שלה, וגם אם לעיתים נדמה שאינה ערה לאובססיביות הרגש שלה, לרגעים היא מביטה על עצמה מבחוץ ותוהה, כמו במכתב מפברואר 1971, בו היא שואלת ועונה בו זמנית: "מה יספרו עליי? זאת הייתה הרואה בסדק גמדים ואיש וציפור" (עמוד 55).

*

לא מזמן נזכרתי שביום שפנחס שדה מת, רצתי כל הדרך מבית הוריי לבית בו שהה אותו אהוב, זה שעכשיו הוא כבר כמעט זר, זה היה כמה חודשים אחרי שנפרדנו, אבל חשבתי שאיש מלבדו לא יבין את צערי, ועליתי במעלית לקומה החמישית, ודפקתי בדלת כמטורפת, והוא פתח את הדלת בלי חולצה, ומאחוריו ראיתי צל נערה שחמק למעמקי חדר ואמרתי לו, בוכה: "פנחס מת, אמרו ברדיו", ולמחרת, נסעתי בוכה להלוויה בירושלים לבד, עם "החיים כמשל" זרוק בתיק לצד ה"התמסרות" של חבצלת. כמה אביבים חלפו מאז? הרבה. חבצלת איננה ופנחס איננו, ונעוריי אינם, אבל עכשיו, יום שישי לפני חג, האביב כבר מוכן לפרוץ, ואני חושבת עליה, שהיו בתוכה גמדים ואנשים וציפורים ומילים וכל האהבה הייתה בתוכה, ונשפכה לה, מוקדמת או מאוחרת מידיי. וכל הצער והשמחה. והזהב.

התמסרות/21 מכתבים לפנחס שדה/ חבצלת/ הוצאת צ'ריקובר (1973)

»

  1. במיתולוגיה תמיד מתוארות נערות תמות שהוקרבו "לדרקון" או למולך כדי "לטהר" את החברה כולה מאיומי נגעיה הפנימיים המודחקים.אני לא חושב רק על חבצלת בהקשר הזה,לא תמיד מדובר בנערה תמימה הנכבשת בכוח עוצמתו היצירתית-מינית של גבר מבוגר,בשל,מנוסה "ומסתורי"(המסתוריות ב-ה הידיעה,היא תמיד באי הידיעה ובכמיהה לדעת,שלעולם לא תסופק במלואה),אלא גם בנשים אחרות,שלא ממש מתאימות לתיאור המקרה של חבצלת,כמו סילביה פלאת למשל.(למרות שיש קווי דמיון)
    מערכות היחסים שהן טוו עם הגברים בחייהן אינן חד ממדיות,נטולות גוונים וצבעים.זהו לא תיאור יחסים של מנצל או מנוצלת,אלא יותר כרוניקה של הרס ידוע מראש.חבצלת אולי שילמה את המחיר הגבוה ביותר שאדם יכול לשלם בחייו,אבל היא שילמה זאת על הטוטאליות של רגשותיה,ומה שהשאירה אחריה ממשיך להרטיט לבבות בחלוף הזמן.

    אנשים רבים מתים עוד בחייהם,הם אינם צריכים לקפוץ משום מגדל גבוה.בהיותם כאלה הם מחפשים לעצמם את הקורבן שאליו יוכלו לכוון את חיצי "רישעותם" ותסכולם מחיים ללא תוכן ורגש אמיתי.למעשה,"הקורבן" עושה עימם מעשה חסד ומאפשר להם הצצה אל חיים אחרים לחלוטין,משהו בתת מודע שלהם עשוי לקלוט אפשרות שעשויה להביא לידי תחיה או תקומה מחדש של הנפש המשגשת בעולמות של רגש,שבהם הפחד לא שולט(הדרקון,לצורך העניין).

    חבצלת היא כמו ורתר הצעיר,יסוריה דומים,היא המשל על עוצמתם של הרגשות.על ההתכחשות לרגשות מצד חלקים בחברה,שמנסה לשמור בכל כוח על מראית של סדר וארגון על מול הכאוס הזה המכונה יקום או קיום.במצב כזה של סדר,דבר ראשון תוקפים את הבחורה הצעירה " ומקריבים" אותה,לאחר מכן,כאשר הועלתה לקורבן,מעבירים את האחריות לגבר(פנחס שדה)ותוקפים אותו.הסדר של הרגשות השליליים חייב להישמר,החברה חייבת לשמור לעצמה את זכות המילה האחרונה.לפחות למראית עין,כי המילה האחרונה שייכת לחיים עצמם(האנטרופיה דואגת לסדר האמיתי של הדברים:)

    אני נהנה לקרוא אותך.

  2. ענתי, מאדה יפה איך שארגת את כל הדמויות לשטיחון אישי על מפתן חדר הכתיבה שלך.
    לפי האמונה שלי אנחנו רואים רק את קצה הקרחון או ההר הבולט מעומקם של הדברים הנסתרים ואולי הבלתי נתפסים. חבצלת ושדה הן שתי להבות שאין לדעת מה מחבר אותן אבל המתנות שהשאירו- הכתיבה שלהם, יכולות לעורר איזשהו דמיון. ומי אמר שדמיון הוא רק דמיון….

    • תודה, איריסית כתבתי את הטקסט הזה לפני חמש שנים ועכשיו הוא נראה לי רחוק כל כך, מעניין איך היה נכתב עכשיו. אני עדיין חוזרת הן לטקסטים של חבצלת וקצת פחות לטקסטים של פנחס. ממרחק השנים הוא נדמה לי פומפוזי כל כך. אצלה מדובר באמת במתנה – כי האהבה שלה חזקה וממשית ומיוסרת ומגיעה עד ליד ליבי. אני מקווה שמישהו יחליט להדפיס שנית את "התמסרות" כדי שכולם יוכלו לראות זאת.

  3. קומה חמישית, לא שלישית. והוא לעולם לא יהיה זר, כי מי שהקיש על דלת פעם אחת, תמיד תשאר באגרופו הדה.

  4. שלום ענת 🙂
    הגעתי אליך "במקרה" אחרי שמצאתי במחסן שלי מגזין של חיים אחרים משנת 2004,
    עם כתבה על פנחס שדה וחבצלת חבשוש. רציתי למצוא את הספר של חבצלת והגעתי אליך.. 🙂
    תודה רבה על מה שכתבת כאן, נעים להכיר אותך גם כן 🙂
    יום נפלא ושנה טובה!
    גיל 🙂

  5. ואני הגעתי דרך ירון לונדון והראיון מול פנחס שדה.. ומשם לחבצלת ואלייך
    אחפש את השירים
    שנה טובה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s