הרהור על מפרשים קשים

אתה מקבל כרטיס. נאמר לך להגיע ביום זה, בשעה זו, לנמל בקצה עיר רחוקה שעד כה לא ידעת את שמה. לךְ לךָ, נאמר לך, מכְּפרך, מקהילתך, מבית הורייך אל הָאָרץ. כל מסע מתחיל בהבטחה, אומרים ישנה אֶרֶץ, כלומר, ישנו מקום גם בשבילך. אם תיסע, אומרים לך, הזמן לא יוכל לך, הערב, כמו בשיר 'אבדן הבוקר' "לא יביס אותך" (עמ' 64), ו"מנין נדודים", שמתרחש באופק של הספר הזה ללא הרף, בהכרח יחזיר אלייך את שמך.

אינך מספיק לשאול מי אני, מאיפה באתי, לאן או כיצד וכבר לצד מזח הלילה שלך עוגנת ספינה. לכן, על אף ההיסוסים, אתה קרב. אתה בא. כשאתה כבר בה, אתה מגלה שזו ספינה משונה – מפרשיה גדולים וקשים, בתיבות שבבטנה חיות פרא, מיני בשמים, שלל זהב, אוצרות אינסופיים. הספינה הזו, נאמר לך, תיקח אותך לָאי-שם הרחב, לרחוק המופלא, אבל ישנו תנאי אחד – יהיה עלייך להפליג לגמרי לבד. כי אתה משורר, כלומר מישור הבדידות אינו זר לך, אתה מבין את הקורבן. ככל שיכול אדם, אתה מוכן.

אתה תיסע רק איתך, גופך עודו צעיר, ויכול לגמוע מרחקים בלי שסימני המסע יוטבעו בו. אתה תסלול את הדרך תוך הליכה, לא תמיד יודע על מה תדרוך בצעד הבא, אדמה קשה או תהום, אבל צועד, עד שכמו בשיר 'נדיבות' (עמ' 76), אין בך דבר מכל הרגלי הראוי והמוכרח, עד שהכלב הפנימי שבליבך אינו נובח. ולא תמיד יהיה קל בתוך זה, לפעמים ייעצמו העיניים בבהלה מאימת המתרחש, לפעמים יוצף סיפון הלב זיכרונות של מלחמה או אהבה, אבל אתה תדע שאתה עושה את הדרך הכי ארוכה את כל המסע בספינות, אוניות, סירות מפרש גדולות, במעבורות מכאן לאן?

 'אדם מביט אל ארץ אליה לא יגיע', אתה כותב בעמ' 70' בספר שלך, אבל גם אם אינו מגיע, בשיר, כמו במסע, הכי חשובה התנועה, (והספינה? היא כבר יצאה? או שעודה בנמל הבית עגונה?) כי בשירה, שהאופק שלה תמיד רחוק וכחול ורחב, אפשר להיות בכל הארצות ובזמן הזה בבת אחת.

אתה משורר גולה, תמיד במצב של הגירה פנימית, של תזוזה גדולה, אבל המבט, כמו בשיר  'יוון', מחפש את הבית. ובבית ישנה "מפֶּלֶת שולחן המטבח", "שתיקה בין המים לברז", ו"מישהו, כמו בוולס, הולך לרקוד את הראש בקיר" (מתוך השיר 'מבטו של שכן ילדותי, מרמאללה', עמ' 30). בשיר אחר ('בשבתי', עמוד 19), בוערים התפוזים על שולחן המטבח, וכל זה כדי לומר, שגם אתה, כיאה למשוררים, תקוע בתווך בין עולמות, בין דלתות, ידך האחת מושטת לתפוס, לעולם לא באמת תופסת, את העולם הגדול, הרחוק, השנייה שלוחה פנימה ובידיים מלוכלכות, שהן הידיים של האנשים שעושים, ציפורניים ארוכות, מכאיבות, היא מפשפשת בבתים, בנשמות.

גם הפואטיקה של הספר הזה היא פואטיקה של מי שאורז מזוודה גדולה וצריך לקחת איתו את הכל – את הילדות, הזיכרונות, האהבות, הייסורים, טקסטים מוכרים לצד טקסטים חדשים. את רבי החובלים הגדולים, המשוררים. את המזון שיחזיק מעמד, השירים. את גלגל ההצלה האחד, המילים.

כמעט בכל שיר בספר הזה ישנה נסיעה או הבטחה לנסיעה ומהר מאוד אנחנו מבינים שכשאין נסיעה, אנחנו בסוג של בעיה. כבר בשיר הראשון עולה דמות אדם כלואה שרואה עצמו 'אדם ללא מולדת, ללא אמונה ערה לצלוח את מהומת האנושות" (עמ' 13), בשיר השני אנחנו כבר ביוון, אחר-כך נגיע למזרח, בהמשך ניסע לבקר את רוברט בליי, את פולוק, את הרברט. וגם ניסע בזמן ובזיכרון ובמרחב הפנימי של הנשימה. הנדודים ירככו את הנשמה.

ובמה יכול לאחוז מי שנודד? בגוף המסע. בתשוקה לבית. בנחמה הגדולה המצויה בדברים הקבועים, הטבע. במיתי, ההיסטוריה. בפרטי, הזיכרונות. במעשי האהבה, שגם הם תנועת נדידה, בין אני ואתה, של הגוף. במתח בין מה שעומד למה שזז. ובהבנה שלצד כל זז יש דומם, שעושה אותו זז.

אתה מקבל כרטיס. כיוון אחד. יש כיוון? הספינה מוכנה לתזוזה, אבל היא לא תצא, מפרשיה קשים, הם עלולים לשבור את הרוח לחצאים ואז לרבעים, אבל הרוח חזקה ומי שקרא לך לצאת, מי שלחש את הלךְ לךָ, הוא, אחרי הכל, אתה. השירה שלך, כמו המרחבים של הים, גמישה, ולמרות שהאש הפנימית לעיתים קשה, היא לא תשרוף אותך, המים יערסלו אותך כמו אֵם ואתה תירדם.

"נוסעים בדרך המשי של הערב, וליבנו מדורה באפלה', כתבת בשיר 'אחדות' (עמ' 15), כלומר, למרות שבבדידות ויחידים אנחנו עומדים, בתוכנו ואיתך ובשירה היפה שלך, ואפילו לזמן קצר, ביחד אנחנו נוסעים.

מפרשים קשים / יונתן ברג / הוצאת קשב (2012)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s