הדס גלעד

הרהור על נשיקות

אני חושבת ששיר מתרחש כשביד אחת ובבת אחת אנחנו מצליחות לאחוז בעולם – בצמרות העצים, בצבעים, בצער שישנו, בילדות, באם, באב, באהוב וביד שנייה לגעת בגלעין הנשמה. ותוך כך, אסור לשכוח, צריך גם נשימה. וכשהמהלך הזה, שנשמע פשוט והוא פשוט אבל לוקח זמן להתהוות, מושלם, רק אז מתחלפות היוצרות וכמו שאת כותבת בשיר שלך הראשון "מראות" בעמוד 9, "פרחים ופרפרים עלו / מילים לבשו צורות".

גם הספר שלך, תוך כדי קריאה, לובש צורה – הוא מחבר שפת חול בשפת קודש, שפה זרה (כמו בשיר "דארלינג", למשל) לָעברית וזהו גם חיבור פיזי של שפה בשפה – זה ספר בצורה של נשיקה.

הספר מלא נשיקות. כאלו שנותנים או מקבלים או מתפתים או מתחרטים. וגם נשימות יש בספר הזה ושאיפה מרכזית – להיות "אֶחת" (אחד ואחת) בעולם, כלומר תמיד בחיבור עם האחר, הטבע, הזיכרון, עם טקסטים קודמים ותרבויות. בעיקר חשוב בספר הזה להיות בדיאלוג.

באחד השירים היפים בספר – "נפלתי" בעמוד 20 – את נותנת לי הוראות הגעה חזרה לגן העדן של הנשיקה – לכי ישר, את אומרת, תעברי את שער השפתיים הרך, הפה שלך, הוא יהיה מוכרח, וגם כדאי לך, את מפתה אותי, כי אם תמשיכי לתוכה של מערה, יתגלה לך כל וקול העולם.

אבל את גם משוררת הגונה כי את יודעת וגם מספרת לי שבשאיפה להיות אֶחת טמונה בהכרח סכנה – ללכת לאיבוד, להיכנע לכמיהה, להיפגע – "השפתיים שלי אבדו בפה שלךָ" (עמ' 13). תפילת ה"פתח לי שער", את מבהירה, עשויה להסתיים בנפילה, בנעילה. תזכרי, את אומרת לי, שהתשוקה היא גם נשיקת נחש, שמיד לאחריה נגורש מגן העדן של אי הידיעה ונוטל באימה לתוך ה"נפלתי אפיים ארצה" (עמוד 21), כלומר מהנשיקה-נשימה לכבלי המחשבה והידיעה, מהשמיים הגבוהים של הרוח לזמניות הגוף, מעמקי האדמה.

בעמוד 24 את כותבת "שפתיי / רוקמות כתרים / חותָמות על פרוכת עורו". הנשיקה, כמו מעשה הכתיבה, מסמנת את האהוב בחותמת "אני הוא" והיא במקביל מעניקה לי ולו מלכות (כי אם הוא מלך, אני מלכה). ועוד מנסות, הן הכתיבה והן הנשיקה, להסיר את המחיצה, לתת סימן, להטיל פגם (הזרה), שריטה בעור הפרוכת שמפרידה בין אני ואתה, בין הקודש לקודש הקודשים, בין היחיד, או היחידה, לרבים.

את מאמינה גם בנשיקות פשוטות של חולין. בעמוד 25 האהוב "מיישר את הסדין אחרַי, לוגם בכל בוקר מכוס הקפה שלי / גורף נשיקה". וגם העצים מנשקים בספר הזה. בשיר הראשון את כותבת "העצים רכנו אליי" ובעמוד 43 "רוכנים השמיים לשאוף קרבת האדמה". אבל גם בטבע קיימת תנועת הדואליות כמו בשיר "עצים בראש", כשאת כותבת "עצים סוגרים על שמים חפים משוליים" (עמוד 59). כלומר התנועה מלמעלה למטה – מהשמיים הרחבים לעצים ומהעצים אליי, התהפכה וגם כאן, כמו בשירי האהבה, אף פעם לא ברור עד הסוף מי מנשק ומי מנושק, מי מסב פניו כלפי מי, אבל מה שברורה היא השאיפה להגיע לשורש. של נשימה, של פעימה, להתחבר לָרוח, שכמו בעת נשיקה, עוברת מפה לפה ומחָיָה.

שִׁיר הַשִּׁירִים, אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה. יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ, כִּי-טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן. לְרֵיחַ שְׁמָנֶיךָ טוֹבִים, שֶׁמֶן תּוּרַק שְׁמֶךָ; עַל-כֵּן, עֲלָמוֹת אֲהֵבוּךָ. מָשְׁכֵנִי, אַחֲרֶיךָ נָּרוּצָה; הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו, נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ–נַזְכִּירָה דֹדֶיךָ מִיַּיִן, מֵישָׁרִים אֲהֵבוּךָ. למה שמתי את זה כאן? סתם. בשבילך. כי זה יפה.

וגם בגלל "יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ", יישק לפי בפיו וישקה אותי מפיהו מי אהבה חיים שטובים מיין. וגם את משקה אותי, שקוראת אותך, בכל הפֶּה שישנו בספר שלך – פה שמנשקים, פה שדרכו נושמים, פליטות פה, בת קוראת את שפתי אביה, אם שקוראת בשם בִתָּה ומנסה להתוות לה את הדרך הביתה.

השירים, ובמיוחד אלו שעוסקים בנשיקות מלאים במצלולים ואונומטופאות, כלומר מילים שהצליל שלהן מחקה את משמעותן והמשפטים נשמעים כמו אישה שנוגסת בתאווה בתפוח, כמו התפתלות של נחש, כמו לחש הרוח בענפי העצים, כמו שפה סודית של אוהבים.

הנשימה בספר הזה לפעמים רגילה, לפעמים מהירה, כבדה, לפעמים עמוקה. אני אומרת לך תודה על הספר הזה, שנותן נשיקה.

הדס גלעד / כל אור בעצם / הוצאת פרדס (2013)