הרהור על דברים עגולים

זהו ספר עגול כמו שעון. הוא נע בתנועה בלתי פוסקת מהמיתי אל הטבע אל הפרטי, כלומר אל האני, אל האתה, אל המסע, ובעיקר אל הזמן, זה שמנהל לנו חשבונות, שובר גווים וחלומות, סופר לנו פעימות כשאנחנו רצים. שעון מיוחד הספר הזה – הספרות שלו אינן מורות רק על השעה, אלא גם על היום, על המקום, החודש, השנה, הזיכרון, העונה. הבטרייה, כי מחוגיו זזים בלי הגיון או הפסקה, קצת ישנה אבל, כמו למשל בשיר "דצמבר 2009", "הזמן איננו עוצר אפילו בתמונות…הצעירים בתמונה שנחשפת מבקשים / שנלטף את ראשם ונוכיח / שלא לחינם חלפו השנים" (עמ' 76). העיקר. הכל נע.

זה ספר עגול כמו ביצה, שלא רוצים לשבור. זוהי שירה במקביל מתריסה ועדינה, שמישהו, גוזל ציפור, עובר אדם, רגש דק, דג שחור, נע בתוכה ומבקש לבקוע, למצוא דרך במרחב. בשיר הפותח, שהוא תמיד מין מצפן, חץ שמורה את כיוון הספר, כותב המשורר "להתעורר? // סיפור חיי תלוי מעליי / כטיפת מים גדולה. // בתנועת יקיצה אחת בלתי זהירה / יימזגו מי הימים שהיו אל הימים / העתידים לבוא" (עמ' 5). הוא פותח בשאלה שהתשובה לה היא לב הספר הזה. כן. שעון השירה מצלצל וצריך להתעורר, לשטוף פנים במים, שגם כשהם טיפה שלמה קפואה וגם כשהם פזורים רבים בים, תרכובתם זהה והם מסמלים את השינוי, את החיים, את התנועה. בשיר הבא ("בחדר ההמתנה לאלה", עמ' 7) השירה היא מנחה שבירה, אותה הוא, המשורר, מגלף בחלומות בשתי ידיו כשהוא יכול, כדי לנסות להעניק נשימה חדשה, מתנת העכשיו והכאן לעבר רחוק, לעצור, ואפילו לרגע, את פרא סוס הזמן. מישהו קטן, אנחנו יודעים, כי כך זה אצל משורר כמו גיא, בקרוב ילמד לעוף. אחר כך הוא גם ינסוק מעלה ומטה, ייפצע, יקום, ירצה, ייפול, ימות. "הציפור הגדולה דואה ויודעת. / אנא ממך, / הטילי ביצה" ("הציפור הגדולה", עמ' 13). הביצה היא הדבר השלם הבא, בתוכה ספון, צהוב פלומה כמו אפשרות, העתיד. היא הוכחה שכל מה שישנו, גם אם אנחנו כבר לא, יש משהו פה שככל הנראה יהיה תמיד.

זה ספר עגול כמו נקודה שעומדת ממש מעל הראש. הנקודה שהופכת סיפור מיתי גדול לאות האנגלית הקטנה אַי, כלומר, למישהו ספציפי, לאני, שבעת רצון באה בו רוח ומתוכה נולדת שירה. השירה היא מתנה קרובה שאין לה תמורה, אבל יש לה מחיר וכמו אצל הפייסטוס, מביא המרחק, בורא הגעגוע, שהנפחייה שלו מצויה תחת הר געש, כל מכה בברזל בהכרח מובילה לשינוי של החומר, אבל גם של צורת המכה, ועשויה להוביל להתפרצות הגעש, לאבדון, הצעקה. "אז, הפייסטוס, עולה השאלה שלך אל העולם, / להמשיך?" ("הפייסטוס", עמ' 8) וגיא הוא משורר שאומר, לא תמיד, כשהוא יכול, כן. ואנחנו אומרים, בוא ננוח רגע, כמה אפשר? רצנו די, כבר מתחיל להחשיך. והוא אומר, בואו, אני אתכם, נמשיך.

כמו במחזור "בנקודת ביטול הכאב – שבעה שירי ריצה", יש מישהו שרץ בתוך המסלול העגול של השירים הללו. אנחנו חשים את פעימותיו. את זיעתו. את כאביו. ב"נקודת ביטול הכאב / הבחנתי בשארית הקיץ" (עמ' 23), הוא כותב. והשירים נושמים חזק.

כל ספר הוא עולם והעולם של הספר הזה עגול, לא שטוח, ואין לו קצה. אנחנו נוודים בתוכו, כי, כמו שכותב גיא, בתוך האהבה "אנחנו יכולים לחיות כמו / נוודים בעולם עגול" ("אין זמן באהבה", עמ' 37), אנחנו ציידים ומלקטות, שבים מנסיעות או לא שבים, ילדים מפליגים אל גובהם הפלגות ארוכות, משחררים את העופות הדורסים, נשים אהובות, ערב ערב, פשוט מסתרקות. גיא, כמו הציירים במערות העתיקות, אותן הוא מבקר בשיר שסוגר את הספר, מצייר לנו מפות סודיות למישורים, לגאיות, אנחנו נחצה אתו בבטחה את הערבות הפנימיות. כשהדובר בשיר "השיבה" (עמ' 60) – "שב לביתו ויוצא למסע / ממנו לא הוא זה שישוב", אני יוצאת אחת ורבות לקראתו, רואה את פניו, את גבו, יודעת שהוא, כמו משוררים, יראה לי דברים שחשבתי ששכחתי, בעיקר את מה שמוכרח להתגלות – הנחמה שבידיעה ש"שקט שרר ברווח הדק שנותר – למוות לא נמצאה אחיזה" (עמ' 17).

"הייתי כמי שניצב בחדר מחשיך / מול שארית בבואתו במראה – / אפור על אפור" (עמ' 17), כותב גיא בעקבות התבוננות בעץ תות גדול. השירה היא מראה סגלגלה. מתוך השיר החצוב לפתע פתאום, פלא, קם גוף. זה המשורר או התות או אני או כולנו או מי? במראה עגולות גם פניי שלי.

זו שירה שיש בה סוגים רבים של תפילה, שגם היא צורה עגולה של בקשה – "ברוך אתה בורא המרחק" (עמ' 14), זוהי הודיה על מה שבדרך כלל איננו מודים עליו – המרחק, הגעגוע, העזובה, השכחה. זו שירה שמודעת לחשיבותו של המסע, לטלטלותיו, כפי שהיא מודעת גם לסופו הבלתי נמנע ואף על פי כן, מבקשת להוסיף ולנוע, אולי כי רק תוך תנועה "אנו קרבים ובאים בשערי / נווה החמלה." (ערה ומקופלת, עמ' 31).

"ובָנו", כותב גיא בשירו "כרתים" (עמוד 38), "נגע היֵש". וגם בנו נגעו השעון, הביצה, הנקודה, הריצה, המראה, החמלה. האדמה, המים, הרוח, האש. מעגל היש שהוא לב הספר הזה.

גיא פרל / יש נקודה מעל הראש שלך / הוצאת הקיבוץ המאוחד (2013)

ברכת החזרה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s