א' חושבת יותר מידיי על המכתב שהיא צריכה לכתוב (כבר סוף ינואר, אלף תשע מאות תשעים ומה), חושבת בתוך עצמה שמאוחר מידיי, רחוק מידיי, שדי (די), לא כותבת:
אתה תבוא. אני יכולה לחכות עד שיעבור כל הזמן שלי, עד שאהיה תלויה בדמדומים, בעלטה, ובלי כוכב, רוח שקופה בלי גוף מים, בלי ימים. יכולה לשבת שעות בחדר הלב, לבושה בשמלת הילדות החומה, הגסה, קטיפה כבדה, צמודה מידיי עם פרחים ורודים קטנים, עלעלים וקוצים, סגורה בשורה של עיגולי כפתורים חומים, חונקת עד צוואר, קצרה בשרוולים, קרועה בבתי השחי, אכזרית במותניים, ארוכה עד מתחת לברכיים. שמלה קטנה ממידותיי ומכוערת. יכולה למלא את ספלי החרסינה עד גדותם מים צלולים ורותחים ולהניח לצידם עוגיות חמאה בצורות של פרצופים או כוכבים. ושקיקים שקופים של תה. ולהחזיר את המים לתוך הקומקום שלא יתקררו. ליישר את המפה, לאסוף בכף היד פירורים בלתי נראים, להזקיף את הראש כדי להיות גבוהה בתוך המלחמה. למזוג. להחזיר. העוגיות מגחכות. לסדר אותן זו על גבי זו, פרצוף, כוכב, פרצוף, כוכב, שייחנקו. גם לו היה חלון, לא יכולה לפתוח, שלא יעבור פנימה אוויר קר, צמרמורות רעד, פחד צל. להשתדל לא להביט לכיוון הדלת. עוד מעט. מכה קטנה על גב הדלת תבשר אותך. זה עוד מעט. אני יכולה. אתה מכאיב לי. מעט ונהיה כמו שרציתי תמיד במחשבות, חגיגיים, ושנהיה קרובים של לב, פרחים פתוחים של רוח. בגוף אני מחכה. מכאיבה. ולמרות שלא תבוא, עוד מעט תבוא. כבר עכשיו הלב שלי פצוע לקראתך. כבר עכשיו אני שמחה.
יכולה לפעמים 