אני כותבת:

שלום, אנא חתימתך על המכתב המצורף. תודה.

אני מוחקת. אני כותבת:

שלום, אבקש את אישורך לקחת את מר אהרון חיות מן המוסד ולארחו בביתי למשך סוף השבוע הקרוב (השלושה עד החמישה ביוני). תודה, אסיה.

אני מוחקת. אני כותבת:

שלום מרים, אני כותבת בקשר לאבא, הוא קצת חלש בזמן האחרון ולא ממש צלול וחשבתי לעצמי, שאולי אפשר היה לעשות לו איזה יום כיף בחוץ, לזמן קצר, כמה שעות. את יכולה לשים את האישור בתוך הספר שעל השידה. אני יודעת שהוא בעצמו כבר לא קורא יותר, אבל לפעמים, כשאני מגיעה לבקר, אני מקריאה לו קטעים. רק אל תזיזי את הסימנייה שכבר נמצאת שם, אנחנו בדיוק בקטע שסנשו מנסה לשכנע את האביר שלו שהענקים האכזריים איתם הוא מתכוון לנהל מאבק נועז של יחיד נגד רבים, הם רק תחנות רוח, שהזרועות שלהן כנפיים מסתובבות, זה קטע לא רע עם קצת מתח ומצחיק, כלומר אני צוחקת, ואבא שוכב ומסתכל על התקרה. אני אוהבת להשאיר אותו ככה תלוי בתוך המתח, אולי זה יעורר אותו, אז אני מפסיקה לקרוא באמצע משפט, לפעמים אפילו באמצע מלה, כלומר, תשאירי את זה, אבל במקום אחר בתוך הספר. תודה, אסיה.

אני מוחקת. אני כותבת:

תשמעי מרים, לדעתי מגיע לאבא לצאת קצת החוצה. אחרי כל מה שהוא עבר בשנה האחרונה, אני חושבת שהוא זקוק לזה. והרי זה הגיוני – כל אחד צריך לנשום קצת אוויר נקי או כמו שאבא היה אומר "אוויר צעיר", לפעמים הייתה יוצאת לו השפה חלקה ככה, רעננה, כאילו היא ממש שלו, כאילו הוא לא בא מרחוק ובדרך הסתבכה לו, הוא היה אומר פשוט, וזה מה שאמר כשרק נכנס למוסד ורצה לנשום אווירה של חוץ. אז הם לא ביקשו אישורים, מספיק היה שרצה וזה היה לו, כי הוא היה עדיין איש בעיניהם, את מבינה, והיינו יוצאים חופשי מתי שרצינו, הייתי באה כל שישי שני ולוקחת אותו לטייל באזור, לא הלכנו רחוק כי הוא התעייף מהר, היינו עוצרים כל קצה של רחוב כדי שיסדר את הנשימה, ובעיניים הייתי מחפשת ספסל, כל הספסלים היו ריקים כי אחר צהריים ושישי, ואנשים מתכוננים כי תכף תבוא להידפק השבת, והיינו יושבים ואוכלים את הבורקסים שהבאתי מהשוק ושותים סודה. זו הייתה סעודה יפה. ואחרי שנגס בתפוח אדמה עטוף בצק הוא היה אומר: "טוב", והיה טוב, למרות שלא דיברנו הרבה, סתם ישבנו מסתכלים בעוברים, ואחר כך ברחוב המתרוקן כי לפעמים ערב ירד כשישבנו וחזרנו, הוא אמר שבשישי שאני לא מגיעה, את מגיעה, ואולי גם אתם הייתם יוצאים, אבל אולי לא, כי את תמיד אהבת פנים יותר מחוץ, אבל אם כן יצאתם, בטח ראית כמה זה עושה לו טוב, לכן, אני בטוחה שבנקודה הזו את תסכימי איתי. וגם אם לא תסכימי בבת אחת, אם תחשבי על זה עוד רגע, את תסכימי. אני בטוחה. זאת אומרת, מקווה. שתסכימי. בכל מקרה, את יכולה גם להשאיר את זה בידיים אצל חוה, אני אאסוף את זה ממנה כשאגיע בשישי. תודה מראש, אסיה.

אני מוחקת. אני כותבת:

מרים, את שומעת? אני צריכה שתתני לי אישור להוציא אותו. הוא כבר מבוגר מאוד, מדי, ועייף, ואני רוצה עוד פעם להיות איתו לבד, רחוק מהחדר העלוב שהם קוראים "סלון", שם הוא יושב עם התשושים האחרים לרייר מול החדשות. אני רוצה להיות איתו בלי ה"בוקר טוב לנו, תראה מי באה לבקר אותך", כאילו הוא ילד קטן, או אידיוט, אני רוצה בלי המבטים של האחראית משמרת, שנכנסת להכניס לו את הזונדה, או לדחוף עוד זריקה שתנמנם אותו, בלי ריח סוף. ניסיתי להוציא אותו בלי אישור, חשבתי לעצמי, הוא אבא שלי, ואני יכולה לקחת אותו מתי שאני רק רוצה ולאן, אני יכולה להחליט בשבילו, כי ארבעים וחמש שנים אני מכירה אותו, והוא החליט בשבילי בזמן שלא היו לי החלטות. התקשרתי שוב לחוה, והיא אמרה שאין לה סמכות לשחרר אף-אחד בלי אישור של אפוטרופוס רשמי, היא אמרה שזה החוקים של המוסד, וכל חריגה עלולה לסבך אותה עם הממונים שלה, ואני לא רציתי שתסתבך בגללי, אז ביום שישי באתי מוקדם, בדיוק לזמן של החלפת משמרות הבוקר, כשאחיות הלילה עייפות מכדי לשים לב, ואחיות הבוקר מנצלות את זמן המעבר לשתות קפה, לפטפט, לעדכן מי מת הלילה ואיזה חדר צריך לאוורר. כשנכנסתי הוא שכב במיטה שקט, בעיניים לגמרי פקוחות, כאילו חיכה לי, וכשהתקרבתי לכיוונו הוא הסתכל עלי ואמר, לאט, מתקשה לבטא את האותיות ישר: "סו-ניה", ואני אמרתי: "לא אבא, זאת אני, אסיה", ולא ידעתי מי זו סוניה, באיזה חיים קודמים היא הייתה לו, ואיך זה שלמרות ששנים שלמות דחף אותה לקרקעיות, עכשיו, כשהוא צף בַאוקיינוסים שמפרידים את המתים מיבשת החיים, היא צפה לשוט מעט לצידו, ואני נותרת מאחור, ואמרתי לו: "בוא אבא, אנחנו הולכים", אבל הוא המשיך לשכב ולחייך לסוניה, והסתכלתי עליו, על פרויקט אבא שצריך להרים ולהלביש ולהעביר לכסא גלגלים, להבריח, והתקרבתי, החדרתי את שתי הידיים שלי לתוך בתי-השחי שלו, נזכרתי שכשהייתי ילדה לא הצלחתי להקיף את הגוף הגדול, הידיים הקטנות נמתחו רק עד מחצית הגב ולא הצליחו להיפגש. עכשיו נפגשות בקלות, אצבעות ננעלות באצבעות, שכל הדברים שעשו כבר מצויים בתוכן, אבל רק לא הדבר הזה, אותו עוד לא עשו, הוא דבר חדש, וזה חדש, למשל, לקחת תנופה כדי להרים אותו משכיבה לישיבה, חדש להבין שזאת תנופה מיותרת, כי הוא הרי רזה כל-כך, מרביתו נעלם, או למשל, להצליח לחלץ אותו מחולצת הפיג'מה הדהויה ולגלות שלד צלעות בולט ושתי פטמות מקומטות, שהיו פעם חזה רחב ומוצק, וזה חדש להסתכל ולהתחרט שבאתי והתחלתי בַּדָּבָר, ולהמשיך כי עכשיו הדרך חזרה ארוכה באותה מידה כמו הדרך קדימה, ולהכניס אותו לחולצת פלנל משובצת, וכל הזמן לדבר אליו, להגיד לו: "מה זה החולצה הזאת, אבא? זה אמא קנתה לך? זה יפה זה, בד טוב", וכל הזמן להגיד "אבא", להגיד את זה, לקרוא לו בשם הראשון, אבל בקול לא-טבעי, כמו כל הלא-טבעי מסביב, וכשהחולצה כבר מונחת, להבין פתאום שצריך היה להוריד קודם את המכנסיים, כי עכשיו צריך להחזיר אותו לשכיבה, ולהגיד לעצמי "מטומטמת", אבל אחר-כך לחשוב שזה בסדר, כי הוא בובה של אבא, מספיקה דחיפה קלה בכף יד פתוחה והוא שוכב שוב, עדיין מחייך, מה יש לחייך, אבא? וזה חדש, ממש חדש לפתוח את כפתור המכנסיים ואת הריצ'רץ' וללכת אל כפות הרגליים ולמשוך את המכנסיים למטה, ולהרגיש איך ריח שתן חריף ממלא את הנחיריים, לראות את התחתונים המרופדים, להתלבט רגע אם יכולה או לא, אולי כדאי לוותר על כל התוכנית, אבל לא, אבא, ולגשת לארונית שצמודה למיטה, להוציא מתוכה חיתול חדש, להוריד את הישן, ולא להסתכל, ולהגיד לעצמי כל הזמן, זה רק גוף, שאבא שלי בתוכו, זה רק גוף שיש בו איבר ואיבר ואיבר, וכולם הכרחיים בשביל להמשיך, ולהוריד למטה את מתג הזיכרונות, כי אי-אפשר איתם מהבהבים ככה כשאני מחליפה חיתול לאיש הזה שהיה פעם אבא שלי, וצריכה להזדרז לפני שהאחיות העמלניות יתחילו את המשמרת, ומקרבת את כיסא הגלגלים למיטה ואוחזת בו שוב, הקלות כבר מוכרת לי, מרימה אותו כאילו היה תינוק, רגע באוויר גבוה וכשהוא יושב, אני מזיעה ומותשת, אבל בקול הכי עליז שלי אומרת: "נראה לי שאנחנו מוכנים, אבא", ואנחנו לא מוכנים בכלל, אני, שצריכה לגנוב איש זקן מהמקום הזה, ואיש זקן שלא יודע איפה הוא ואיפה את, מרים, אני צריכה שתחתמי, כי הם עצרו אותנו עוד לפני שהספקנו לצאת מהחדר, אחות נכנסה עם ארוחת הבוקר, כלומר עם זונדה חדשה, ועם "לאן אתם חושבים שאתם הולכים עכשיו? זה לא זמן לטיול, צריך להחליף לאבא חיתול וזונדה", וקראה לו אבא למרות שהוא אבא שלי ולא מוכר לה בכלל, מרים, אני מבקשת ממך, זה בכל לשון של בקשה אני מבקשת, תשאירי אצלו, אני אבוא, בשישי. תודה, אסיה.

אני מוחקת. אני כותבת:

מרים, אני רוצה לקחת אותו החוצה, את אבא, אני חושבת שהוא זקוק לקצת אוויר ואור ולהיות בחוץ, זה לא צריך להיות אכפת לך, זה גם כלום מאמץ בשבילך, את רק צריכה לחתום בעמוד השני למטה, את חותמת ואני לוקחת, זה פשוט, ואז הוא יישב אצלי במרפסת כמה ימים ואני אדבר איתו, כמו פעם, אולי אפילו אקח אותו לים, את זוכרת כמה הוא אוהב את הים? כשהיינו קטנות היה לוקח את שלושתנו בשבת, כי את היית צריכה לנוח בבית, בחושך, מהמיגרנה, והיינו הולכות וכל העננים היו מעלינו, והיינו מחזיקות ידיים, או דוחפות אחת את השנייה קדימה, קדימה לים, ואבא הלך בצד ועישן את המלבורו שלו, גבוה הוא היה אז וכל הימים שלו עדיין מסודרים בתוכו יפה, אלו שעברו בצד אחד, ואלו שמחכים לעבור בצד השני, ובקצה, באופק, הים כבד מרוב מים, המונים ככל שהעין יכולה לספוג, והיינו רצות ומתפשטות תוך-כדי תנועה, לבוא מהקלות של האוויר אצל הכבד, הרטוב, המלוח, אבל לפני שמספיקות לגעת עם הרגליים בקצף, אבא קורא "בנות", ועוצרות על השפה, מסתובבות כדי להביט עליו, איך הוא מוציא את החוט האדום מהכיסים, ואז מוריד את המכנסיים ומקפל יפה, ואז החולצה, ומקפל, והמשקפיים, ומניח בנקודה מסוימת על החול שהפכה בן-רגע למקום שלנו, לבית זמני בפתוח, ואז ניגש אלינו, ומסובב את החוט האדום פעמיים אצל כל אחת, וקושר שלושה קשרים לשלושת פרקי הידיים העדינים, ואז לפרק שלו, של הכפות הגדולות, ורק אז נכנסים ביחד למים, יצור רב חולייתי, מרבה ידיים ורגליים ונשימות, ופעם אחת, זה היה בשבת באמצע הקיץ, הקשר של נתי נפרם, והיא השתחררה והתחילה להיסחף פנימה, ואנחנו עוד היינו ברדודים, ואבא שכב על החוף הרטוב ונמנם, החזיק את כף היד הקשורה סמוך ללב, ונתי כבר בעמוקים הנמוכים, ויעלי ראתה ראשונה, וצעקה בקול הקטן שלה: "אבא אבא תָתִי תתי", ואבא התרומם בבת אחת, וקפץ ראש לתוך המים, ושחה עד נתי, שבכלל לא התרגשה מהשחרור ומגופי הגלים שגלגלו אותה הנה והנה, וסחב אותה כל הדרך חזרה, ובדרך משך גם את שתינו החוצה, יעלי עוד נאבקה בו כמו מי שחוששת שסנפירה הכסוף יהפוך רגליים, אבל כלום לא עזר, והלכנו הביתה שותקות ושותק, וכשנכנסנו, את אמרת: "נו?" והוא אמר: "נו, אנחנו וים זה נגמר", ואחר-כך לא הלכנו יותר לים, לא עם אבא ולא איתך, כי הים עשה לך מיגרנה, וגם היבשה והעצים והציפורים והאוויר, הכל עשה לך, גם אנחנו, והיה צריך שקט כדי שתהיי מרוצה, וכל-כך הייתי שקטה, חרישית ממש, וחיכיתי שתבוא המרוצות שלך, אבל לא, אף פעם, אף פעם לא, ואחר-כך כל העצב שלך נדבק בקירות, ואחר-כך בא וירד עלינו בצורות של אבק על הנשמה, אחד-אחד עטף אותנו, בהתחלה את אבא, שהתחיל להישאר שעות ארוכות בעבודה, ואחר-כך את נתי, שהלכה לפנימייה בת ארבע-עשרה, ואחרי זה לגרעין, ומשם נסעה ולא חזרה, וגם על יעלי לא דילג, כשהסתגרה עוד יותר בתוך הקונכייה שלה, ואני נשארתי, כמו תמיד, ילדת האמצע הגדול, בשעה שקשר נפרם, ועוד קשר ועוד אחד, והים נשאר רק זיכרון שדהה בפרברי הראש, ארץ זרה שבגבולה שומרים חמושים, ומחוצה אנחנו, חמישה אנשים יחידים לעצמם, משוחררים אלו מאלו. אסיה.

אני מוחקת. אני כותבת:

מרים, תקשיבי, אני זקוקה לעזרה המיידית שלך, חוה אומרת שהם עומדים להעביר אותו לאגף הסופניים, היא אומרת שאין טעם להחזיק אותו במחלקה אם הוא לא יכול לזוז, או להיות באינטראקציה עם הזקנים האחרים, וכשהיא אומרת "זקנים אחרים", עובר לי חשמל יבש בכל הגוף, והפה נשאר סגור חזק, שפה מכאיבה לשפה, רוצה לצעוק אליה, מה זה? מה זה? תדברי איתי בשפה שאני מבינה, למה דווקא ככה להגיד? ורוצה לפרק לה את ה"זקנים האחרים" לאותיות נפרדות, כי זה לטובתה של כל אחת מהן ללכת הלאה מצומת המלים הזה, להיצמד למלה אחרת, שיש לה עתיד, לצעוק לה, שתעזוב היא והזקנים שלה את אבא שלי בשקט, להגיד לה, הוא לא חלק מעם גדול האבא הזה, לא חלק מאומה של קשישים מתפוררים, ואי-אפשר סתם ככה, ביום שישי בבוקר, להחליט להעביר אותו למפוררים ביותר, למקום שהוא הסוף, שאין אחריו, שממנו אי-אפשר לצאת, גם לא אלי, גם לא לשום מקום אחר, אי-אפשר בכלל, אני מתחננת שתחתמי, אפילו חלונות אין שם, כי נותנים להם את החדרים הכי מחורבנים, והם שוכבים בשורות של ארבעה מול ארבעה, כולם תשושים כל-כך, וביניהם וילונות מעופשים, והוא אוהב שנקי, הוא נותן לי את מטלית האבק, נתי מקבלת את המטאטא, יעלי עוד קטנה אבל בוכה, "אני אני אני", והוא מגיש לה את מחבט הזבובים הכחול, ומראה לה איך לתת פליקים קטנים לספות, וכשאנחנו מוכנות, כל אחת עוד אוחזת ברצועת הפעולה שלה, חזק, הוא אומר: "אנחנו עושים אמא הפתעה, שהיא חוזרת, היא לא מכירה בית זה", ומילת הקוד "אמא", מדליקה את המתג הסודי אצל כל אחת מאיתנו, אור אביב עולה מתוך הלבבות, ואנחנו נותנות לפעולות להשתחרר רעבות, ומתרוצצות אחריהן, דבורות עמלניות מרהיט לרהיט, כולם כאן כמהים להאבקה, ונרגשות, כי עוד מעט הוא יזיז את כל הרהיטים בסלון לצד אחד, ימלא את הדלי הצהוב מים וסבון, אנחנו נצטופף סביבו, ראשים למעלה והלאה, כמו איכרות מחכות למוריד הגשם, והוא ייקח צעד אחורה, יניף את הדלי אל-על, ויציף את העולם מים, ו"וואוו", כי אטלנטיס קמה מתוך הבלטות, קמים מעלינו שמיים שקופים, שגשרים מפותלים חוצים אותם, ואנשים קטנים כמונו הולכים בהם, או רוחצים במעיינות המים החמים, ורוכנים כלפיהם עצי פירות מתוקים, אגסים, ותאנים ורימונים ותותים גדולים כמו תפוחים, ותפוחי זהב, ועוד, ששמם מוזר עד שאי-אפשר לומר, אבל אפשר להושיט יד ולקטוף, וכולם על גדות ברכות מים עמוקות, שם אנחנו משחקות, דגיגות יחפות בטרנינגים טריקו רטובים עד העצם, עד שהוא במגב מעביר אלינו יבשה, ואפשר אז להגיד שקלו המים. ואחר-כך הוא אומר, "קדימה, אמבטיה", ואחר-כך אנחנו לובשות את הבגדים הנקיים, ומחכות שתבואי, אמא, מתי תבואי? זו פעולה פשוטה כל-כך בשבילך, לבוא ולקחת עט ביד, כי הזמן עובר, מניאק מנהל חשבונות, מחלק את הכל למה שהיה, מה שנותר, תמיד גבוה מעלינו, מעל אבא, שעכשיו הוא איש קטן, שאף אחד כבר לא ממש רואה, ואין ניסים, כי אנחנו אלו שהניסים קופאים מעליהם, ויורדים רק בצורות של ברד להכאיב על הגוף, עלינו עוברים יום יום יום להקשות, והגוף שלו רך כל-כך, פעם היה גדול ומוצק, ויכול לבנות עולם שלם ממים, ויכול ביבשה להרכיב ילדה רזה עם שתי צמות שחורות על הכתפיים, אני ועל הגובה, ויכולה לנופף בידיים כמו ציפור, כמו מטוס, ואני מנופפת, את רואה אותי, אמא? לפחות תראי אותו עכשיו שוכב גמור, הרי פעם הוא היה איתך כמו איש ואשה, לא? ראיתי אתכם באלבום שבארון הבגדים, הייתי מוציאה אותו, אחרי-צהריים ארוכים, ממציאה לנו משחקים, ואחרי שהייתי כבאית (ממלאה סירים במים, מדליקה עיתונים בכיור של המטבח, שופכת), נתי לוליינית (מעמידה כיסאות, שרפרפים, בין הספות בסלון, קופצת מרשת הצלה לרשת), יעלי קופאית במכולת (מוציאה קופסאות שימורים, מדביקה עליהם תגי מחיר כתובים ביד, מחייכת ללקוחות), הייתי באה לאלבום בלשית, מחפשת רמזים בנופים, בתנוחות, בצבעים, כל תמונה היא סוד לא פתור, שאני צריכה לפענח במעיל גשם בהיר, בכובע מצחייה משובץ, שרלוק של הפרברים בזכוכית מגדלת, מסתכלת בתמונה – הוא טַרַזָן בבגד-ים שחור, רזה וגבוה ועוד לא גמר לגדול, ואת נערה בבגד-ים מפוספס, השיער שלך שופע וגלי, עומדים ומחייכים, כל אחד לעצמו לפני המגע שיסעיר את הכל, מאחור הים השחור כחול ואצילי, סירת מפרש לבנה מרחיקה את האופק, מישהו מצלם אתכם הרבה לפני שנולדנו, וזו ההוכחה שנפגשתם כמו שנפגשים, בתחנת הרכבת קוֹמְסוֹמוֹלַסְקִייה כמו שסיפרת, או בחנות הספרים ליד הכיכר, כמו שסיפר, שהייתם אחדים ונפרדים, ואחר-כך ערומים ואוהבים, ואחר-כך הורים ומרירים, חולים, ואז תשושים וקשים, אבל היו לכם מה שאנשים לפעמים קוראים "חיים": שיש בהם איש, אשה, ימים, ילדה אחת, שתיים, שלוש, וכולם עדים אלו של אלו, ואלו שעכשיו לא יודעים, אומרים עליו שהוא איש זקן, אבל אני יודעת שהנשמה שלו שקופה וגמישה, חופשייה כמו אז בתמונה, מה עוד אני יכולה לעשות כדי שתראי? אני מוכנה לבוא הביתה, אמא, למרות שאמרתי לאבא לפני שנים שאני לא באה יותר, זה היה קצת אחרי שעזבתי את אלכס, נתי כבר הייתה המון זמן באמריקה, זה היה נראה כמו שנים, וזה היה שנים, וידעתי שהיא כבר לא תחזור, כי המכתבים שלה, שהיו בהתחלה ארוכים ומפורטים, הפכו קצרים, ואז גלויות, מברקים, פתקים, אבא ישב במטבח בגופיה לבנה, שרוולים ארוכים ומכנסי פיג'מה, כפוף מעל כוס תה בצבע מים, את התחבאת בחדר השינה, הפנים שלך אפורות מזעם, כי את כועסת בגלל אלכס, הבושות, יעלי ישבה בסלון ובהתה במסך מהבהב, וכבר לא אמרתי לה, שכשנהיה גדולות, אני אגנוב אותה, ונעלה על מטוס, וניסע לנתי יחד, כי כבר היינו מבוגרות מדי לחלומות שקרניים, וכיסיתי את העיניים ביד אחת, כאילו אני זו שצריכה להתבייש, אמרתי "אבא", וזה הספיק, כי הוא בא ואסף אותי, למרות שכבר הייתי גדולה מכדי להיאסף בכפות ידיים, ועמדנו ככה חבוקים ילדה לאבא, רק כמה רגעים, אבל  לפני שהספקתי להניח את המזוודה, את צעקת ממעמקי הבית, "ארון", והוא החזיק אותי חזק עוד רגע, עד שצעקת שוב, והוא פתח את הידיים, החליפו אותו שתי זרועות אוויר קר, וכשחזר אמר, "לאמא כואב ראש, זה היום לא טוב", ואת יודעת? זה אפילו לא נשמע לי מוזר, זה נשמע לי מאוד הגיוני, ורגילה לציית הלכתי, המזוודה עדיין בידיים, לנשק את יעלי ואחר-כך את אבא, נשיקה בקודקוד הרכון, ואחר-כך אמרתי שלא אבוא עוד, לא בכעס, זה מרוב אהבה אמרתי. אסיה.

אני מוחקת. אני כותבת:

באתי בבוקר והוא לא היה. חשבתי שהוא קם פתאום, מרגיש יותר טוב, התלבש בעצמו ויצא, אולי אפילו אמר להם שהוא רוצה לראות את הבת שלו, והם אמרו לו, בסדר, לֵך. ועכשיו הוא באוטובוס, מחייך למראה הנוף החולף מבעד לחלון, בדרך אליי, ואני כאן אצלו, וזה הופך נכון את מה שתמיד אמרת, ש"את ואבא שלך, שתי טיפות", כאלה מבולבלים אנחנו. ושמחתי. אבל חוה, שבאה עם פנים של סוף העולם ואמרה, "שבי, אסיה". ונתנה כוס מים. ושמה יד על הכתף. והתיישבתי כאן, אמא, כי צריך היה לכתוב לך את מה שאת יודעת, שמאוחר, הוא כבר לא יכול לצאת אליי, רק זיכרון הרוח שלו נושב מעליי, מדליק דמעות, שתיים ועוד טיפות אבא שלי ואני קוראת לך, שנים של קריאה לתוך חללים ריקים, מרים? מרים? מרים? הוא כבר לא כאן, עכשיו לאן? אנא, קחי אותי מכאן.

אני מוחקת. אני כותבת את המכתב שכבר לא אשאיר על השידה שלו, נשען על המנורה, ולא יבוא כל האור להאיר, והיא לא תראה, לא תפתח, לא תקרא, כותבת:

אמא בבקשה, אסיה.

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1225791.html

תגובה אחת »

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s