עמיחי

זיכרון עמיחי

אנחנו בני 9. כיתה ד'. אלף תשע מאות שמונים ושתיים. יום שישי אחר הצהריים בדרובין פינת קפלינסקי, בפרבר הכי מהוגן והכי אפל, ששנים אחר כך אתה תכתוב עליו: "שכונה עם סקסאפיל של קופת חולים, שתמיד היה בה ריח של קציצות, בצל מטוגן וחרא של כלבים. העצים היו קרחים כאילו עשו להם כימותרפיה, ובלילות הירח התעצל להאיר עלינו והעדיף לזרוח על שכונות אחרות" (עמ' 13). אבל אז עוד לא כתבת כלום, רק עמדת ליד הטייפ הגדול, והחלפת קסטות, כשכולם רקדו במעגל בסלון של הבית שלך. על שולחן צדדי התייבשו חצאי פיתות עם חומוס ומלפפון חמוץ ובפלים מנעמים וחצאי ירח מסוכרים בצבעים זרחניים. בתוך המעגל התרחש טקס מוזר: ילד אחד רקד במרכז, ואחרי  חצי דקה הוא נעמד מול ילדה, והזמין אותה פנימה והם רקדו יחד. אחר כך הוא יצא, והילדה נעמדה מול ילד חדש ומשכה אותו למרכז. זה נמשך הרבה זמן, והיה ברור מההתחלה מי יזמין את מי ובאיזה סדר. אתה לא היית במעגל כי היית ביישן ולא הכי מקובל, וגם כי היית אחראי על המוסיקה. גם אני לא הייתי במעגל כי לא ידעתי לרקוד, ולא הייתי מקובלת בכלל, וידעתי שממילא אף אחד לא יזמין אותי פנימה. עמדתי בצד, לא יודעת מה לעשות עם הידיים, מתרכזת בלעשות תנועות עגולות קטנות, ופתאום ניגשת אליי, אמרת: "אני צריך להגיד לך משהו", "מה?", "לא, אני צריך להגיד לך את זה באוזן", כי היינו אומרים באוזן, שלא ירעידו האמיתות הקטנות שלנו את האויר הפתוח, והתקרבת ואמרת: "תמיר סלוצקי רוצה לשאול אם את מוכנה לרקוד איתו סלואו?", "אני?", ולא ידעתי מה לעשות, נבהלתי, והתחילו אצלי בפנים אזעקות עולות ויורדות, ועשיתי תנועה מוזרה עם הראש, שאמרה כן ולא ביחד. ואז קרה משהו פלאי ובבת אחת, אתה הסתובבת והלכת לכיוון הסלוצקי, מהנהן בראש, והסלוצקי החל מתקרב לכיווני, וכשהוא הגיע, אתה לחצת פליי וג'ורג' מייקל התחיל את הלחישה הפזיזה שלו.

ולא ידעתי אז שזו הייתה דוגמית מהעתיד, ושגם בהמשך אני תמיד אעמוד בתווך בין מי שהולך למי שבא, שאשאר תקועה בעמדת המתבוננת, בשעה שמישהו אחר לוחץ על הפליי. ולא ידענו אז שבקרוב מאוד, בקרוב מידיי, משהו נורא יקרה, שיטלטל את ההווה הפרברי שלנו, שיעיר אותנו בפראות משנת הילדות, שישפשף את הלבבות בנייר זכוכית לעשותם דקים דקים ומתפוררים ברוח, שימלא את החדר שלך בהררים של שוקולד "פרה", שוקולד חלב, שוקולד מריר, שוקולד לבן יהפכו את החדר שלך מתוק, וימשכו את הילדים לבוא ולהיכנס, אבל כשייצאו יהיו הילדים אחרים, וגם אתה תהיה אחר, והאוויר כבר יהיה ספוג צער, או כמו שאתה מתאר את זה בספר שלך:" יצאתי לתוך צהריים שחורים ומחניקים כמו קבר. העצים הקירחים, השילדיים, התכופפו ברוח. השמש הייתה קלושה כמו זיכרון. ממרפסת גבוהה נפלו שיירים של איזולירבנד על המציאות כמו חרא של יונים. התגלגלתי על פני הרחובות השבורים, האפורים, שנראו כאילו הם עומדים להתפקע ולהותיר אחריהם בורות של כאב יבש" (עמ' 46).

בסוף השנה, בספר המחזור יציירו אותך ילד רזה עם חיוך דק וכחול ויכתבו: "עמיחי שלו. עמיחי מצטיין באנגלית ובכל, ואצלו כל בעיטה היא גול, הוא ביישן וגם נחמד, חבר טוב לכל אחד", מעלייך יציירו את תמיר חבושה שהיה נותן לך כאפות בהפסקות, ובעמוד המקביל יציירו אותי בחולצת משבצות, ילדה רצינית מידיי עם משקפיים. אחר כך אנחנו נלך לחטיבה, ואתה תעבור לעיר פרברית אחרת ויעברו הרבה שנים, והרבה שנים אני אזכור את הסלואו ההוא הראשון שסידרת לי אז בתחילת שנות השמונים, בשעה שההורים הפרבריים שלנו עשו יותר מידיי או פחות מידיי כדי לנרמל אותנו לאנשים וברחוב שלנו, שאתה מדמה ל"רחוב שהפך פתאום להיות שמן יותר כאילו מישהו מנפח אותו בקשית" (עמ' 14), שיחקנו בחצרות האחוריות בגולות, בקבובות, בדמיונות, ואי אפשר היה לנחש שילדי הכאפות שהיינו יהפכו לאנשים כותבים, ואי אפשר היה לדעת שיום אחד אתה תשב בחדרים הפנימיים שלך, שהמתיקות המעיקה התפוגגה מהם זה מכבר, ותצייר את הפצע הפתוח שלך במלים נוקבות, ושהכאב והרחוב והשכונה והילדים ושנות השמונים יהפכו ליופי מטריד ובוער וטהור.

(טקסט שקראתי בהשקה של "ימי הפופ"/ עמיחי שלו, בלבונטין 7)