עדי

אחד עשר הרהורים על אהבה ומשפט פתיחה אחד

שש עשרה שנה חיכיתי לספר שלך.

1. ובאלפיים וארבע כתבת את "תל אביב מאה", ובערב שכבתי במיטה, היה ינואר קר וניו יורק קפאה בחוץ, ומכוסה בשמיכת הנייר שלך קראתי ובכיתי, ושאלת, אבל למה את בוכה?, ואמרתי, כי זה כל כך יפה, ואמרת, את יודעת שזה לא נכון, את בוכה כי את פשוט בכיינית. וזה היה נכון. וגם זה היה נכון.

2. ובאלף תשע מאות תשעים ושלוש, בירושלים קשה של קיץ כתבת: “הזבוב הזה מרגיז / עף בלי הפסקה / אני כותב והוא עף / מרגיז שאני כותב והוא עף / אמחץ אותו ואז / אכתוב בלי הפרעה". ובאותה שנה, ולא רק בגלל הזבוב, החלטתי ללכת אחרייך, והלכתי, ולפעמים הלכתי לפנייך, ולפעמים שנינו לפנינו, מסביבנו, במקומנו.

3. ובאלף תשע מאות תשעים ותשע ובאלפיים ובאלפיים ואחת, שתיים, שלוש שכבת על הספות המתחלפות בסלונים המשתנים, וכתבת את ה"ירח קרוב", ועברו הרבה שנים, וכשסיימת איש לא הבין, לא רצו לפרסם, ישבת על הספה הכחולה עם הראש בין הידיים, ואמרתי לך, שיילכו להזדיין, אני אפרסם אצלי בעיתון הפנימי, וימים שלמים הייתי הולכת ומפרסמת פנימה, הַיָּרֵחַ קָרוֹב קָשֶׁה שֶׁל הָרוּחַ, חָסֵר אֶת הָאֶצְבָּעוֹת הַמְּרַסְּנוֹת סוּסִים עַל סַף הַיּוֹם. לָכֵן מְלַוָּה נקישת פַּרְסוֹת אֶת הַשֶּׁמֶשׁ הַנִּגְרֶרֶת. בְּמַחֲצִית הַגּוֹבָה לַשָּׁמַיִם שְׁקוּלָה הַשֶּׁמֶשׁ לְמִשְׁקָל הֶהָרִים, אָז קַו הַחוֹף מְדֻיָּק, וּפְנֵי הַיָּם קַעֲרִיּוֹת רוֹעֲדוֹת, רוחשות מֶלַח וְסַרְטָן בְּצֶבַע לֶחֶם, שריונו עֲדַיִן רַךְ, תּוֹפֵחַ לְכִפַּת הַשָּׁמַיִם. בַּמְּקוֹמוֹת בָּהֶם מְקַבֵּל הַקֶּמַח צוּרַת עֲנָנִים, וְאוֹר הַכּוֹכָבִים חָמוּץ כְּמוֹ הַחִטָּה הַמָּתוָה אֶת הַכִּוּוּן, הַמָּחָר הוּא בִּלְתִּי נִמְנַע.

4. ובאלף תשע מאות תשעים וארבע לבשתי שמלה אדומה מאוד ועגילים כחולים מזכוכית, ותחתונים צהובים, ואודם ורוד ולק, והכי צבעונית ובחצות, לקחתי מונית מראשון לציון לירושלים, וחיכיתי לך בחדר מדרגות שעתיים ובשלוש לפנות בוקר באת, ופתחת אליי עיניים עגולות של מה קרה, ואמרת, "תגידי, את משוגעת?", והייתי משוגעת מרוב אהבה, מרוב חלומות.

5. ובשנת אלפיים הלכנו את כל הדרך מרחוב שמעון התרסי, דרך קדושי קהיר, בואכה דאון טאון ברוקלין ומשם לחדר האחד ברחוב ארבעים וארבע, שם הרית ונולד לך בן שמן, וקראת לו אדי לוי, והוא כתב את "משה דיין" ואת "הבהלה לבשר" ואת "שיר הסקס", ועוד שירים גסים נורא, והוא לא סבל אותי ואני אותו, ואמרתי לך, "זה או אני או הוא", ואמרת, "טוב, אז הוא". וצחקנו. היינו בודדים אז אבל מאושרים מאוד.

6. ובשנת אלף תשע מאות תשעים ושלוש נכנסתי לחדר גדול, שהיו מסודרים בו כיסאות במעגל, אתה כבר ישבת שם, אחד רזה במשקפיים ושיער פרוע, ואמרתי בלב, מי זה החנון הזה?, ולא ידעתי אז שחנון הזה, ילמד אותי את כל השיעורים שאישה כמוני רוצה ללמוד, את השיעור על הלב, והשיעור על הגוף, והשיעור על פילוסופיה, והשיעור על קדיש של אלן גינזבורג ועל הדאדאיסטים, והשיעור על הלחם באג'ין, והשיעור על איך להפסיק לפחד, והשיעור על למה צריך להפסיק לכתוב שירים טובים ולהתחיל לכתוב שירים, והשיעור על למה החברים של נטשה הם חרא להקה וכדאי לך מאוד לשמוע את קטב מרירי. והיה גם את השיעור שלי, שבו צריך ללכת לים. והלכנו לים.

7. ובאלפיים ועשר אתה עדיין חייב לי 150 שקל על המונית לירושלים.

8. ובשנת אלפיים ותשע היה לי מזל בשירים כי יום אחד בתחילת הקיץ, חיכו על השולחן בסלון מתנות ארוזות בשורות ארוכות או קצרות, ופתאום אפשר היה להפסיק לחכות, והיו הפתעות מרתקות, גם מתוקות, למשל "את ואני / זה פשוט. / ללכת ברחוב. / כל רחוב. / למשל, בן יהודה. / סקרנים כמו תיירים / מדברים בשפה שלנו / הקלה כמו שמש של חורף”. וזה היה השיר שלי בתוך הספר שלך.

9. אתה בא אל השירה כמו גנב, כמו נוכל, כמו פועל, כמו מאבטח, כמו קבצן, כמו רוצח, כמו פרא אדם, כמו משורר בכלל לא עיוור. בלילה אתה חוזר אליי עם הנשמה העדינה עדינה שלך.

10. ובאלף תשע מאות שמונים וחמש ישבתי עם מיכל סויסה על ספסל בגן הציבורי שליד הבית בקפלינסקי, והיא אמרה שהיא תתחתן עם אחד עם אופנוע, ואני אמרתי שאני לא אתחתן, אבל לא אכפת לי לאהוב איש שכותב שירים.

11. ובכל השנים ובכל האלפים, דלק אור בחדרים בם כתבת וכתבתי, שם ישבת וישבנו חבולים וחבוקים ושותתים מאהבה.

(טקסט שקראתי בהשקת 'הנשק החם' של עדי שלי עסיס)