האנשים (הרהור בעקבות "הדרך")
היא כותבת לאנשים שלה.
כותבת, צריך לשלוח מישהו, המצב קשה מאוד. אנשים, היא כותבת, צריך כאן עזרה, כי הלחם נגמר. גם המים. וקר. לילה שחור נשאר ונשאר. בינתיים יש לנוע בתנועות זעירות, בזהירות להזיז את הגוף מפה לשם לאן. להצטמצם ממעשים למחשבות. וממחשבות לשברי מחשבות. פירורים. ולשבת. בעיקר לשכב. בחדר חשוך שעומדים בו ריחות נמוכים רעים.
היא כותבת לאנשים. היא יודעת שלא יהיה מי שיקח את המכתב, מי שישלח, מי שישמח לקבל. מי שיבוא. לא יודעת אם עודם, אלו שיכולים, שעשויים, להגיע. הזמן נגדה או בעדה, היא לא בטוחה, השעון נעצר על עשרים לחמש של יום אחר. ואין ימים. היא צריכה להיזהר ממחשבות על עתיד, להיפטר מהרהורים על הווה.
היא זוכרת את האנשים. ושהיו דומים אלו לאלו, לכולם פה, אף, עיניים, שפתיים, פנים ירכיים, קו גוו הולך ומתכופף. לב. זוכרת שלפעמים נגעה בעור רך, וגוף נפתח לעומתה כמו דלת, או שנגע בה מישהו והיא התרחבה ונרעדה. שפעם אהבה איש אחד, ואולי גם הוא אהב אותה. כל זה רחוק כל כך, היא אומרת לעצמה, וזוכרת איך לפעמים היו מילים עוברות, קטנות, מפה לפה, קלות, פרחים של רוח.
עכשיו רוח מטלטלת תריסים שבורים. היא שוכבת בבגדיה על הספה האחרונה. מכוסה במעיל ישן, רעבה, היא מתעוררת ונרדמת. כבר אין לה כוח עט בידיים, היא משתדלת לזכור דבר יפה. נזכרת שפעם גרו ברחוב קטן במרכז של עיר. כשעוד הייתה עיר. היא רואה את הרחוב אבל לא מצליחה לזכור את שמו, ואז נזכרת, ושוב חומק ממנה, ואז כמעט חוזר, חוזר, לא זוכרת, זוכרת שזה רחוב שיש לו שם של ציפור.
יכולה לפעמים 