תמונה 4
אנה שוכבת על הכיסא שלה, רגליה לכיוון הקהל, קוראת בספר. על הבמה עומדים עוד שני כיסאות זהים לשלה, מופרדים בוילונות ירוקים זה מזה. מלמעלה, יורדות בקצב איטי אך מתמשך תמונות של תינוקות וילדים בגילאים שונים, מחוברות לחוטים דקיקים לתוך האיזור בבמה בו שוכבת אנה. בסוף התמונה יחנקו תמונות אלו את החלל. אחת אחר השנייה נכנסות שתי נשים נוספות, כל אחת מתיישבת על כיסא. נכנסת אחות ומתיישבת ליד הכיסא הראשון, המרוחק ביותר מזה של אנה. מתכוננת לקחת דם מן האישה – האישה מושיטה את ידה ומסובבת ראשה הצידה בעיניים עצומות חזק. האחות מסיימת ועוברת לאישה הבאה, בידה סלסלת המתכת לתוכה היא מלקטת את מבחנות הדם. האישה מסרבת להושיט את ידה, האחות מביטה בה ובעדינות לוקחת את זרועה, האישה מביטה הצידה כדי לא לראות, כשהמחט דוקרת באצבעה היא צועקת "איי" בקול רם.
אחות: ששש…הנה זה זורם, עוד מעט גומרים, עוד מעט
האחות מסיימת ועוברת לאנה שאוחזת בספר בידה האחת ואת השנייה מושיטה לאחות מבלי להביט בה.
אחות (מסתכלת עליה תוך כדי ביצוע הפעולות של בדיקת הדם): מה את קוראת?
אנה: פוקנר (מרימה ראשה בפליאה מסוימת) מכירה?
אחות: לא יצא לי. הוא טוב?
אנה: הכי טוב
אחות: כן? מה הוא כותב?
אנה: הוא כותב על הדרום בארצות הברית, כאן יש שני סיפורים, אחד על אסירים והשני על אהבה (סוגרת את הספר ומסובבת אותו כך שהאחות תוכל לקרוא את השם)
אחות: "דקלי פרא", אהבה זה טוב, אני אוהבת לקרוא על אהבה אבל רק כשזה סוף שמח, לא אוהבת סוף עצוב, איך נראה לך הסוף פה?
אנה: לא יודעת, עצוב אני מניחה, לא, לא עצוב בדיוק, יותר טרגי
אחות: טרגי?
אנה: מישהו בטוח ימות פה ומישהו יישאר לבד או משהו נורא יותר, משהו תמיד מתפספס למישהו אצלו. הנה, בדיוק עכשיו אני בקטע שהיא, הבחורה, מספרת לחבר שלה שכשהיתה צעירה היא האמינה שכשאנשים אוהבים מאוד, באמת אוהבים אחד את השני, אין להם ילדים כי הזרע נשרף בלהט האהבה. זה בדיוק זה, זה טרגי. יפה, לא?
אחות: יפה???
אנה: זה יפה שהיא יודעת, שיש סיבות שמסבירות לה למה הדברים קורים או לא קורים בעולם.
אחות: אבל זה לא סיבות נורמליות
אנה: וכל זה (מסתכלת סביב) זה נורמלי? (מרימה ידיים לכל הכיוונים כמו בובת מריונטה על חוטים)
אחות: תיזהרי! המחט… (תופסת את היד בה תקועה המחט ומורידה אותה למטה, מסדרת את המחט)
אנה: איי…(מתחילה לבכות)
אחות: רגע מותק, צ'יק צ'ק אני מסדרת לך את זה
אנה (בוכה): זה כואב
אחות: הנה זה כבר במקום
אנה: זה כואב נורא (בוכה, מסתירה פניה)
האחות (נבוכה תחילה אבל מתעשתת מהר, מלטפת את שערה, כשאנה מרימה ראשה היא כבר מוכנה עם טישו ביד): אני יודעת.
אנה: זה כואב שאין סיבות, ולהסתובב בעולם ככה בערום ובלי סיבות, ולפתוח ולסגור את הרגליים, ושמפשפשים, ושהכל פתוח אבל בעצם סגור ולא ברור כמה זמן
אחות: וככה ברור את חושבת?
אנה: אבל למה זה לא עובד? מה הסיבה?
אחות: אין סיבה, מתוקה, הם בעצמם לא יודעים, את חושבת שהם קוסמים ולפעמים גם הם חושבים את זה אבל הם בדיוק כמוך, הולכים בחושך ובלי פנס (אנה מחייכת), מנסים ככה ואז ככה ואז ככה
אנה: אז מי כן יודע?
אחות: לא יודעת, אולי זה רק הילד שיודע מתי הוא רוצה לבוא ופשוט בא
אנה: איך הוא מגיע?
אחות: הוא מוצא את הדרך, הוא ילד חכם…כמו פוקנר שלך
אנה מנגבת את הדמעות. האחות מסיימת את לקיחת הדם, מתרוממת ללכת, מסתובבת ומביטה באנה.
אחות: בכל מקרה, אני מקווה שיהיה סוף טוב בספר הזה שלך, שלא יתפספס
אנה: (מחייכת אליה) זה בדיוק מה שהוא רוצה שתקווי, אבל את עושה מה שאת יכולה, והוא עושה את מה שהוא יכול ולפעמים זה לא מספיק ובחלל הזה ביניכם…
אחות: בינינו?
אנה: בינך לבין פוקנר
אחות: לא ידעתי שיש לי חלל עם פוקנר, איך הוא חתיך, הפוקנר הזה?
הן צוחקות
אחות: טוב, אנחנו נתקשר אלייך ב…
אנה: (משלימה את המשפט) באחת, אני יודעת, זו כבר פעם רביעית שלי, אני גם כבר מזהה את הצלצול שלכן, יש לכן צלצול מיוחד, זה "צלצול שתי האפשרויות"
אחות: "צלצול שתי האפשרויות"???
אנה: או שכן או שלא, או שאני דופקת את הראש בקיר או שהקיר נפתח מעצמו ובחוץ הים
אחות (מחייכת): את בעצמך סופרת, לא?
אנה: רציתי לכתוב, הרבה שנים התכוונתי, הסתובבו לי מיליון סיפורים בראש אבל לא מצאתי קצה חוט (האחות מסתכלת עליה בשאלה). בקיצור, באיזשהוא שלב הבנתי שאין דבר כזה "לרצות לכתוב", יש או "כותבת" או "לא כותבת", ואני יותר מידיי זמן נמצאת בתוך ה"לא כותבת", אז לא, אני לא סופרת. מזכירה. במשרד רואי חשבון, סופרת את הימים עד הפנסיה, ובין לבין גם את הדקות עד הצלצול שלך. (מביטה באחות) אז דוֹנְט קוֹל אַס, וִויל קוֹל יוּ, כמו שאומרים?
אחות: ככה אומרים?
אנה: ככה, לפעמים.
האחות מביטה בה לרגע ואז מהנהנת ויוצאת.
תמונה מתוך המחזה "רחם ועננים נמוכים"
יכולה לפעמים 